תערוכת גמר 2017 של המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים התערוכה תפתח ביום שלישי ה- 11.7.17 במקום לאמנות, קריית המלאכה
מאת :שולמית אטיאס -shulamit.atias@gmail.com
vlcsnap-2017
תערוכת גמר 2017 של המחלקה לאמנות
במכללת סמינר הקיבוצים
במכללת סמינר הקיבוצים
התערוכה תפתח ביום שלישי ה- 11.7.17 במקום לאמנות, קריית המלאכה, שביל המרץ 6 תל אביב, אוצר- יאיר ברק.
פתיחת התערוכה של המחלקה לאמנות: יום שלישי ה-11.7.17 בשעה 19:30
נעילה: יום שבת ה-22.7.17
שעות פתיחה: ב'-ה' 21:00-16:00
שישי: 15:00-10:00
שבת: 21:00-10:00
תערוכות הגמר של המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים מורכבת מ-11 בוגרות של המחלקה לאמנות המציגות עבודות המשלבות וידאו, פיסול, רישום וציור, מיצב וצילום.
ד"ר הדרה שפלן-קצב, ראש המחלקה לאמנות: "שאלות של אסתטיקה השלובות בשאלות של זהות וחברה מתוך עמדה ביקורתית, הן מהמאפיינים הבולטים בתערוכה.
כמה עבודות מבטאות באופן מובהק את המודעות לשאלות של יחסי כוח בין מרכז ופריפריה ובין לאומיות ואינדיבידואליות. אחרות שואלות על יחסי מבט ושפה מגדריים תוך כדי התמודדות עם סוגיות הקשורות בדימויי גוף, 'שארית' מול 'עודפות', טקסים ופולחנים, התענגות וכאב, יופי ובזות. המראָה של הקיום הישראלי מהדהדת בעבודות על מקומה של האישה הדתייה בישראל, תפקידיה המתרבים והולכים של האם הצעירה, או בזו של האישה המתמקמת באופן חדש במרחב הציבורי.
כולן מבטאות את הרעיון הפמיניסטי: "האישי הוא פוליטי", שאמנם צמח בסוף שנות השישים של המאה העשרים, אך מוכיח את תוקפו ביתר שאת גם כיום".
לפניכם פירוט אודות חלק מהעבודות שתוצגנה בתערוכת הבוגרים/ות של המחלקה לאמנות:
אלואיז בורנשטיין, פאריז-באר שבע, ציור –
"בקיץ 1995 עליתי לישראל עם הוריי ואחי. החיים החדשים בארץ, עמם התמודדנו כעולים חדשים, היו מזמינים ומאיימים כאחד. אחי ואני ניצבנו מול החיים החדשים שנכפו עלינו בקלות יחסית להורינו, וככל שהתאקלמנו והפכנו לישראלים כך גדל הפער בינינו לבין הורינו, שהתקשו בדיבור עברית ובאימוץ התרבות החדשה.
תחושת ההגירה והנדודים מלווה את חיי. המעברים הרבים שהחלו כבר בילדותי, מעיר לעיר ומדירה לדירה, ממשיכים גם בבגרותי. עזבתי את בית הוריי לטובת מגורים בדרום הארץ, והנה בבאר שבע אני מוצאת לפתע הזדהות עם רגשות הוריי בעת עלייתנו לישראל. בדומה להם, עולות בי תחושות של זרות ושל ניכור, לצד כמיהה לשייכות וסימפטיה למקום החדש.
בעבודתי אני בוחנת את המרחב אליו עברתי, ובודקת את יחסי למקום דרך שני מושגים עיקריים: 'שייכות' ו'זרות'. צילומי שכונתי ויושביה הופכים באמצעות עבודת הציור לאופן ביטוי הקשר המורכב עם הסביבה. המבט הבוחן, כמו מבט של אנתרופולוגית למחצה, מבקש להבין, להתחבר ולהתגבר על הזרות הפועמת בו".
הודיה אביטן, חי דק בגבול הפריפריאלי , מיצב וצילום –
ההגמוניה היא "מצב שבו חלק אחד מתוך הקולקטיב במדינה שולט אידאולוגית על יתר חלקיה באמצעות "אחדות אינטלקטואלית ומוסריות מובנית" (ברוך קימרלינג, 1999). אך אחדות זו אינה "אינטלקטואלית ומוסרית בלבד" (שם) אלא גם מניחה במצבה הטהור שליטה בו זמנית על מוקדיה הכלכליים, פוליטיים, התרבותיים והאידיאולוגיים" (שם) [איפה מתחילות המירכאות? האם במקור לא כתוב "הפוליטיים"?]
"חיים מוגדרים" ו"מחיקון ציבורי" הן שתי עבודות המקיימות ביניהן יחסי גומלין כדי לבטא את היחסים שבין הגמוניה, תכנון עירוני ואוכלוסיות שוליים.
העבודה "חיים מוגדרים" מציגה מושבות חיידקים שגידלתי בצלחות פטרי שסודרו על פי מיקומם של יישובי הפריפריה במפת ישראל. הבחירה בחיידקים נגזרה מיכולת התגובה שלהם לתנאי המחייה בשטח: חיידק מתפזר לכל מקום בו הוא מוצא תנאי מחייה מינימליים.
העבודה מדגישה את השליטה בגידול החיידקים ובהגבלת מיקומם, כלומר את מקור הפריפריות כניסוי חברתי-אנושי. זהו ניסוי כושל לו ניצבות כעדות אותן עיירות פיתוח מתרוקנות, עזובות ונטושות.
"מחיקון ציבורי" היא סידרת צילומים של שיכונים ציבוריים שעליה מופעל המכניזם של המחיקון. התוצאה היא טשטוש והשטחה של השיכון הציבורי, שהפך ברוב המקומות לסמל לעוני ולהזנחה.
העבודה ממשיכה את הרעיון בדבר הפער בין כוונות השלטון למימושן. כמו המחיקון, שהומצא בשנות השבעים של המאה העשרים מתוך חתירה לשוויון מעמדי, כך גם תכנון השיכון הציבורי, שביקש לספק דיור נאות לכל נפש בישראל. בפועל, העשירים השתמשו ב'אנטי מחיקון' והתרחקו מהשיכונים הציבוריים. שתי התערבויות ממשלתיות אלה לא מנעו פערים חברתיים צורבים וקשים.
הודיה לוי, בין הכתלים, מיצב-
"חשבתי עד כמה זה לא נעים להיות נעולה בחוץ, וחשבתי שזה גרוע יותר, אולי, להיות נעולה בפנים." (וירג'יניה וולף).
כך, בין פנים וחוץ, בין מסורת וקדמה, בין קודש וחול, בין טוהר וטומאה, נעים חיי כאישה דתייה בחברה מודרנית.
שני המייצבים הם תוצאה של פעולות שביצעתי על אובייקטים השייכים לעולמי הפרטי והאינטימי, פעולות המערערות את העדינות של האובייקטים וחושפות את שבריריותם.
וילון התחרה הלבן של חדרי נגרר בסחי הרחוב וספג את זוהמתו, הדלקה עודפת של נרות על חלונות ביתי השחירה וניפצה את זגוגיותיהם. העודפות מערערת את האיזון העדין של חיי.
לי אשכנזי, סוכר, מיצב קיר – "זה כמו בולמוס של אכילה. אני רוצה לעצמי כל פיסה של יופי מהעולם הזה. אני רוצה את כל הצבעים, את כל התכשיטים, את הציורים של כל האמנים הגדולים, את כל החפצים.
אני מדפדפת מהר בספרים הישנים. הנייר כל כך חלק ומבריק, אין עוד נייר כזה! כי "כבר לא מדפיסים ככה ספרים". עכשיו הספר בידיי, אני קורעת ותולשת ותולשת וקורעת ותולשת. רוצה להכניס את כל היופי הזה למקום אחד כדי שהצופה יחווה את הכול, ביחד וחזק. כמו שאני חווה את העולם הזה, הכל ביחד, הכל בווליום מחריש אוזניים. שומעת את כל הערוצים, רוצה את כל החפצים. הם שטוחים, הם לא יקרים, אבל הם נותנים לי תחושה שאני יכולה להכיל את כל העולם הזה יחד. אני יכולה לקבץ הכול לכדי תמונה אחת שאני יכולה להביט בה וליהנות מכל העולמות. להרגיש שאני עומדת מול שולחן של מלך עם ענבים נשפכים, צלחות מזהב ויהלומים על הצלחת. אני השולטת, אני העורכת, אני היוצרת. ואז מגיע רגע בו כל הצבעוניות הזאת וכל הפיתויים עושים לי להקיא, כי אכלתי יותר מדי.
לקחתי יותר מדי ולא יגידו לי די.
זה עולם מקביל שבו אני יכולה לשלוף כל פעם אובייקט אחר מהתמונה, להביט בו ולדמיין את שאיני רואה במציאות הפיזית. וגם אם "זאתי רק תמונה", רק הייצוג ולא החומר ואין לו מרקם ואין לו ריח ואין לו "הילה", אני חווה את ההנאה הכי גדולה. להביט כמו דרך מראה, מראת העושר שעשויה רק מנייר מודפס. ניירות תלושים נערמים נערמים, חלומות לפעמים מתרסקים".
מורן אילוטוביץ׳, אה, וידאו 4 ערוצים ומיצב-
"נבהלתי מעצמי. נבהלתי מכמה שצעקתי. הרגשתי שאני כל מה שלא רציתי להיות בתור מורה. הבהלה הפכה לבעתה.
במפגש עם הבעתה יצרתי יומן, במטרה לפרק ולתעד את חוויית השגרה החדשה שלי כמורה, תוך כדי התמקדות בצעקה. "יומן הצעקות" שלי מתמקד במספר פרמטרים שבעזרתם פירקתי את היומיום, ובראשם מצב הרוח בו התעוררתי בבוקר, מצב הרוח אתו חזרתי הביתה, כמות הפעמים בהן צעקתי וסוג הצעקה.
בהמשך לתיעוד יצרתי ארבע עבודות וידאו בהן אני צועקת על, אל ולתוך אובייקטים שונים. הצעקה הופכת למעין יללה-אנקה-חניקה.
סגרתי כל צעקה בתוך האובייקט ושמרתי אותה בתוכו. עצורה ואסורה".
נופר פרץ, הכְתָּמָה, טכניקה מעורבת-
"הזמן החולף (קורות חיי) מותיר משקעים הנערמים: תצלומים, ציורים, עטים צבעוניים שהתייבשו כבר מזמן, חולצות, כוסות שאבדו וכוסות שמורות בפיקדון, אריזות של סיגרים, קופסאות, מחקים, גלויות, ספרים, אבק וקישוטים: אני מכנה את זה נכסיי" (ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים).
העבודה שנוצרה ממפגש בין חפץ אישי-ביתי לבין נייר וצבע בטכניקת הכתמה, מנסחת סדר אסתטי חדש לעולם הביתי שלי. עולם החפצים שלי, שבחרתי במשך שנים ארוכות והיה לחלק מחיי, מקבל על עצמו גבולות חדשים של צבע, פורמט וסדר שכפיתי עליו. חפצים קלים וכבדים, בעלי טקסטורות, צורות וצבעים שונים, מתלכדים לכדי תוצאה המייצרת את היופי הנכסף על חשבון אותם חפצים, שנותרו לבסוף מוכתמים משהיו.
צליל רוזנטל תמיר, בבוא(ע)ת זהות , מיצב וידאו.
"אני עומדת ללדת ילד לשבט הישראלי, ולכן בוחנת את החברה הישראלית אליה הוא עומד להשתייך. שיוכו השבטי של בני נקבע עוד בטרם נשם את נשימתו הראשונה, עוד בטרם למד מהי הזדהות עם שבט, עם הסיפורים המאחדים אותו או עם אלה היוצרים בו חלוקות והפרדות, עוד בטרם הפנים מתי וכיצד הופך סיפור השבט למהות הקיום ולסיבת הקרבת החיים.
עבודת הווידאו מצולמת מתוך מבנה דמוי רחם המכוסה בבד אדום וממוקם ברחוב תל אביבי בעת הצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. הווידאו עשוי שכבות של קטעים מהצפירה, המשולבים בקטעים מבדיקת האולטרסאונד האישית שלי, ובצילומי זיקוקי דינור מיום העצמאות.
יחסי המבט בעבודה אינם סימטריים, ובעוד אני רואה את הסביבה, הסביבה איננה רואה אותי. נדמה כי זהו הרגע האחרון שבו השליטה נמצאת בידיי וכי בעוד רגע היא תילקח ממני על ידי השבט הישראלי".
רוית לוי, רויתי , ווידאו ומיצב,
"אבי, שפילל לבן זכר אחרי שתי בנות, קרא לי רוית: "רוויתי מבנות". העבודה "רויתי" מתייחסת למגוון תחושות הרוויה ולצורך האנושי לרוות, צורך תמידי שלעד איננו מסופק. היכן עובר הגבול בין רוויה וסיפוק לבין עודפות?
בעוד המיצב מנסה להמחיש את הקושי והכבדות שיש בתחושת הרוויה, את מקום העודפות בו לא ניתן עוד להכיל ולספוג. הווידאו מבטא תחושה של רוויה בה יש אפשרות לשחרור זמני, לריקון מועט המאפשר להמשיך הלאה.
שתי העבודות מבטאות את התנועה הסיזיפית שבין הגיהינום האנושי הזה לבין הרצון לחמוק ממנו".
שחר אדמון, מענה, צילום, "גופי הוא האמצעי הראשוני הנמצא באופן תמידי ברשותי כאמנית. עבודות הצילום מציגות חיבור בין גופי לבין האובייקטים שבניתי. השילוב בין החומר המתכתי הקשה לבין הגוף הרך יצר בין השניים מערכת יחסים יפה ואלימה כאחת. מערכת יחסים זו נוצרה תוך כדי איזון בלהות שבו כל תזוזה עשויה לפצוע את הגוף.
חוויית הצופה נפגשת עם יופי וכאב כאחד, בצילומים המבטאים מערכת יחסים שבין סימון טריטוריה לכליאה, בין הגנה לתקיפה ובין עינויים לתענוג".
שלי ארז, נקבים נקבים, אנימציה ורישום בעט על נייר.
הדימויים בסדרות האנימציה והרישום עוסקים בקיומו של הגוף בעולם, ומבטאים עודפות, בזות, גבולות וחוסר גבולות. דימויים סוריאליסטיים אלו מצויים על הטווח שבין המוכר והזר, ומתרחש בהם מפגש בין המעודן והוולגרי, הנוצר מהיחסים שבין דימוי וצורה – בין המאוים, העודף, האלים והמטריד לבין הקו הדק והמעודן.
האנימציות הן מחוות ריטואליות לפעולות כגון נשימה, נשיכה, התפתלות, שקיעה והתכווצות, בעוד הרישומים מתארים גופים ונפחים במצבים שונים.
שני פרסיה, תפקידים, וידיאו,
"האמנית אווה הסה אמרה: "אני לא יכולה להיות הכול לכולם", ואילו אני, משהפכתי לאם, נוכחתי שלמרות הכול, אני מנסה לשלב את הכול לכולם.
בכל אחד מתפקידי היומיום שלי מצויה שארית מתפקיד אחר, המאותתת על קיומה בדרכים שונות. גם בעבודת הווידאו חומקת שארית מפה לשם ומבטאת מחשבות מהעולמות השונים המתחברים יחד בדמותי.
הווידאו מציג ארבע סצנות ובהן דמותי המוגדרת פעם כסטודנטית לאמנות, פעם כמלצרית, ופעם כאשת איש וכאם, אומרת טקסטים שנכתבו על ידי סופרות ומשוררות ישראליות בסצנות יומיומיות מחיי".
תגובות
הוסף רשומת תגובה