6 תערוכות
חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
Pictures\Herzliya Museum .
סמדר אליאסף, תמיר ארליך ונוי חיימוביץ', מריק לכנר, הילה
טוני נבוק, אנה פרח, יעל פרנק
31 ביולי – 29 בנובמבר 2021
התערוכות מתמקדות באלמנטים מוכרים מסביבתנו הקרובה ובחפצים
ביתיים שעברו טרנספורמציות דינמיות של שיבוש, פירוק והאנשה, המשקפים הלך-רוח
תקופתי של חוסר ודאות, אבסורד ואיום.
*****
סיור מודרך בתערוכות מדי שבת בשעה 12:00 (ללא תשלום, כלול בכרטיס הכניסה
למוזיאון)
מריק
לכנר : ספר השינויים
זוכה המענק לאמנות עכשווית
ע"ש לורן ומיטשל פרסר לשנת 2021
אוצרת: ד"ר איה לוריא
בתערוכה מוצגים אחד-עשר שטיחי קיר גדולי
ממדים שיצר האמן מריק לכנר בשנים האחרונות. שטיחי הצמר הרכים והמרהיבים מגוללים
סיפור אפוקליפטי בקנה מידה אפי, הכורך חזיונות דינמיים של מחזוריות החיים תחת איום
קיומי: אימה, פיתוי, תשוקה, צמיחה, כליה ואובדן. השטיחים גדושים בדימויים של יצורי
כלאיים מבעיתים, חיות דמיוניות מוזרות ובני אנוש מכמירי-לב המותכים אלו באלו
ויוצרים תמונת עולם דיסטופית ומתעתעת, האפופה במסתורין סימבולי אפל.
לאורך שנים התמקד לכנר בציורי שמן, ברישום
ובאקוורל, אולם לפני שנים מספר הציג במפתיע סדרת עבודות שכולן מעשה רקמה ידנית,
בלתי מהוקצעת במתכוון. מהלך זה גילה את משיכתו למלאכת יד עמלנית ולעבודות טקסטיל,
הנתפסות על פי רוב כשייכות להקשר נשי ודקורטיבי. עבור לכנר, היה זה חיבור למסורות
שהכיר מילדות, כבן למשפחת מהגרים מברית-המועצות לשעבר. "על קירות הבית
בצ'רנוביץ", הוא מספר, "היו תלויים שטיחי קיר צבעוניים ובהם ארוגות
דמויות מעולם האגדה, המיתולוגיה הרוסית והפולקלור העממי. ברוסיה שימשו שטיחי הקיר
כקישוט וכאמצעי לבידוד ולשמירה על טמפרטורת החדר. גם לאחר המעבר לארץ, נתלו
השטיחים מחדש בדירת המגורים, על אף שינויי האקלים והתרבות".
לכנר המיר את דגמי השטיחים המוכרים
בעלילות אכזריות, המציבות, על אף ההצפנה הסימבולית, מראה אקטואלית: יצורים מאיימים
הניזונים באכזריות זה מזה, אובדן, כליאה, התמכרות, ניצול החלש, וחרדות של בדידות,
מחלה, חולשה ומוות. הדי השנה החולפת לא פסחו עליהם, והם ניכרים במערכים כאוטיים
המעידים על שיבוש היוצרות. גם האריגה עצמה נעשתה באופן אקספרסיבי ומשתלח במתכוון
,עם חוטים באורכים משתנים, פרימות, חורים, הדבקות וריסוס בספריי צבע. את מחזור
השטיחים של לכנר ניתן לקרוא כמשל תוכחה הקורא תיגר על הסדר הקיים, מתוך מסורת
ארוכת שנים. זוהי מחאה הנטענת מהשבר התרבותי של ההגירה, כזרע פורענות שמתפרץ באקט
האריגה – שהיה לפעולה באמצעות אקדח חשמלי השולח להב דוקרני ומנקב את מצע הבד שוב
ושוב, כמכונת ירייה.
מריק לכנר, יליד 1967, אוקראינה, עלה לישראל
ב-1973, חי ועובד בבאר-יעקב. לכנר הוא בוגר בהצטיינות יתרה של המדרשה לאמנות, בית
ברל, 2001. זכה, בין השאר בפרס קרן שרת (1998), פרס ברוקנר-נטע (2004) ופרס אוסקר
הנדלר מטעם מוזיאון לוחמי הגטאות (2011). הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות
בארץ ובחו"ל, בין השאר במוזיאון תל-אביב לאמנות; מוזיאון מרטין גרופיוס באו,
ברלין; מוזיאון חיפה לאמנות; משכן לאמנות עין חרוד; הגלריה האוניברסיטאית ע"ש
גניה שרייבר, תל-אביב; גלריה גבעון, תל-אביב; גלריה אום אל-פאחם;, בגלריה
פיינקונסט קרוגר, המבורג ועוד.
*****
יעל
פרנק: גריד
זוכת פרס קשת לאמנות עכשווית מיסודה של
משפחת בר-גיל אבידן
אוצר: פול הובסון
התערוכה של יעל פרנק, המשלבת וידיאו עם
הצבות של אלמנטים פיסוליים, חורגת מגבולות הגלריה אל חלל המבואה של המוזיאון. פרנק מציעה מטפורה משועשעת ונוגעת ללב לציניות
של הפוליטיקה הישראלית, באמצעות סביבה שאופפת את הצופה וכוללת צורות משובשות
ומקוטעות.
גריד המשבצות שכותרת התערוכה מתייחסת אליו משמש
כתבנית מאחדת חשובה הן בהצבה
של הפרויקט המותאם לחלל (site-specific) והן בסרט שצולם
בתוכה, סלמי. הסרט
חושף אובייקט פיסולי של מתקן גירוד
לחתולים, המאיית את המילה "שלום". פירוק המילה מנטרל את מעמדה בשיח
האקטואלי, תוך העדפת ההתמקדות בשגרת יומיום והדחקת הפרספקטיבה המבקשת לראות
למרחוק. המילה "שלום" מופיעה כחורבה מונומנטלית הן בעבודת הווידיאו והן
בכל רחבי הגלריה ומבואת הכניסה למוזיאון. זוהי הסביבה הפיזית שאליה נכנסים הצופים,
שלפיכך לוקחים חלק במציאות של כישלון פוליטי.
נוכחותם של החתולים בעבודת הווידיאו מחזקת
אסוציאציה לנוף עירוני ישראלי הרווי בחתולי רחוב. פרנק נמשכת לגישה האמביוולנטית
של חתולים, לאדישותם המוסרית, לאופיים הטריטוריאלי ולנטייתם לקולונאליזם אגבי. אלמנט
פיסולי משמעותי במיצב הוא כדורי כושר בעלי אפים קומיים ארוכים העשויים חומר קרמי.
מגיפת הקורונה הטעינה אותם ברובד נוסף של משמעות: דומה שהם מתייחסים למצב של
פעילות כושר קהילתית בבית, רגע אבסורדי של מגויסות המונית בניצוחה של מנחת כושר
טלוויזיונית.
השימוש בגריד בפרויקט זה מבקש לסבך
משמעויות ולבלבל. בסרט הוא משמש למיפוי של מידע חזותי במרחב. חוסר חוסר ההיגיון
בניסיון
לבצע מיפוי נתונים
על מושג אתי מופשט כמו "שלום", הוא אקט שמהדהד הקשרים תרבותיים
ופילוסופיים רחבים, המאופיינים בדיסאוריינטציה, פרגמנטציה וקריסה.
את התערוכה אוצר פול הובסון(Paul Hobson) , מנהל מוזיאון Modern Art Oxford באנגליה.
הובסון משמש למעלה מעשרים שנה בתפקידי
ניהול בכירים במוסדות אמנות בלונדון, בהם אגודת האמנות העכשווית; The Showroom; האקדמיה המלכותית לאמנויות; וגלריה
סרפנטיין.
מוזיאון Modern Art Oxford , שנוסד ב-1965, הוא אחד המוסדות הבולטים
לאמנות עכשווית בבריטניה. הוא פועל ללא אוסף קבוע ומציג תערוכות מתחלפות, רבות מהן
פורצות דרך. בהן תערוכות יחיד של ברברה קרוגר, ג'רמי דלר וקיקי סמית. בימים אלו עובד הובסון על תערוכת יחיד למרינה אברמוביץ', שתיפתח
בעונה הנוכחית.
חברי ועדת השיפוט לפרס קשת: האוצרת עדנה
מושנזון; האוצרת סאלי הפטל נווה; האוצרת רולא חורי; האמן דוד עדיקא; ויוזמת הפרס,
קרן בר-גיל
יעל פרנק (1982, תל אביב) היא אמנית רב תחומית, בוגרת התואר השני לאמנות
באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ובוגרת תואר ראשון בבית הספר לאמנות קופר יוניון, ניו-יורק.
זוכת פרס קשת מיסודה של משפחת בר-גיל אבידן, מוזיאון הרצליה (2019), ופרס אינגבורג
בכמן ע"ש אנסלם קיפר של קרן וולף (2017). בוגרת תוכנית הרזידנסי של ארטפורט
תל-אביב (2019-20). קיבלה מלגות תמיכה מאת ארגון ארטיס, קרן משפחת אוסטרובסקי, קרן
רבינוביץ׳ לאמנויות ועוד. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות
בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון FuturDome, מילאנו; הגלריה הלאומית זאכנטה, ורשה; Brno House of Art, ברנו, צ׳כיה;MWW Wroclaw Contemporary Museum, ורוצלב, פולין; מוזיאון תל אביב לאמנות; מוזיאון פתח תקווה
לאמנות; המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון; והמרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב.
****
אנה
פרח: נבואת הירח
אוצרת: ד"ר איה לוריא
שמה של התערוכה, "נבואת הירח",
שואב השראה מדרשות אפוקליפטיות ומתיאוריות אסטרולוגיות שקישרו בין תופעת ליקוי
הירח לנבואות קץ תנכ"יות, דוגמת ספר יואל ג: ד: "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ
לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא". אנה פרח מטעינה את תערוכתה בממד חזיוני, אפל ומושך של מערכת
טרנספורמטיבית סגורה, שבה הדומם הופך לחי, הכנוע לדומיננטי והמוכר לזר.
במרכז התערוכה מוצגים שלושה פסלים בקנה
מידה אנושי. בשנים האחרונות פיתחה פרח פרקטיקת עבודה שבמרכזה יצירת פסלים לבישים
המיוצרים בטכניקת אריגה באמצעות אקדח ייעודי. במהלך תערוכותיה נערכים מיצגים חיים,
שבהם מופיעות פרפומריות כשהן עוטות ומגלמות את הפסלים בעודן מבצעות ריטואלים
תנועתיים מתוכננים מראש, המשלבים בין תנועתיות של מחול מודרני לזו של ריקודי פולחן
עתיקים.
פרח בוחרת באריגת שטיחים כאובייקט טעון,
לא רק מתוך חוויית עלייתה לארץ בילדותה, מאוקראינה שבברית-המועצות לדירת מהגרים
בבאר שבע. לאורך ההיסטוריה עבר מעמדו של השטיח האוריינטלי בתרבות הרוסית שינויים,
למן ימי האימפריה המפוארים, שראשיתה במאה השבע-עשרה, ועד גלגולו התעשייתי במאה
העשרים, שבא לחפות במקצת על דלות תנאי המגורים בברית-המועצות ולייפותם. בעת לבישתם
של האובייקטים הארוגים נוצר חיבור למסורות של הקישוט הפולקלוריסטי ולמורשת עתיקת
היומין של הרקמה הסלבית על שלל סוגיה, שכן עיטוריהם מושפעים מהללו עמוקות. כתלבושות,
הם מבודדים את הלובשת מן החוץ ומגבילים את תנועתה ופעולתה במרחב. בה בעת, לבישתם
גם מבליטה בדרמטיות את הנוכחות שלה. כך משקפת כסות זו חוויות פנימיות של מעברים
בין-תרבותיים ומשברי הגירה לצד ביטויים של ייצוג העצמי ותפיסה מגדרית משתנה.
אנה פרח, ילידת 1985 באוקראינה, חיה ועובדת
בלונדון. פרח עלתה לארץ כילדה בשנות התשעים, ומשפחתה השתקעה בבאר שבע. בוגרת תואר
ראשון מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים (2008), ובוגרת התוכנית ללימודי תואר
שני באמנות בגולדסמית, לונדון (2016). השתתפה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות
רבות, בגלריות ציבוריות ופרטיות בלונדון, בריסל, אתונה, בודפשט ותל אביב. זוהי
תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאמנית בארץ.
****
תמיר
ארליך ונוי חיימוביץ': Never Lose Your Head And…
אוצרת: לילך עובדיה
מקדמת דנא עסוקה האנושות בנבואות אחרית
הימים ובפחד מפני אפוקליפסה או קטסטרופה שעלולה להביא לקץ העולם – מאסונות טבע ועד
מלחמות גרעיניות. התערוכה מייצרת מרחב ניו-אייג'י שמנכיח את הפחד מהסוף; פחד
מהמוות האישי והקולקטיבי, כמקום שבו האיומים מן החוץ נעשים מופשטים וחסרי צורה
ממשית.
תמיר ארליך ונוי חיימוביץ’ מזמינים אותנו
להיכנס לחלל שבו אובייקטים מדברים בשפה של ביתיות וטריטוריה בטוחה ובה בעת מנציחים
ומהדהדים ללא רחם את הסכנה האורבת בחוץ, שהיא ספק ממשית ספק דמיונית. האובייקטים
הללו, הפועלים על הרצף בין התכליתי והדקורטיבי ומאגדים בתוכם סגנונות וטרנדים
מעשורים שונים, הם הכלאות בין התרפקות נוסטלגית על זכר העבר ופחד מהעתיד לבוא.
שלט האזהרה בכניסה לתערוכה, המכריז
"לעולם אין לאבד עשתונות ו...", מבוסס על הוראות להישרדות אזרחית באמצעי
"עשה זאת בעצמך" (DIY) במצב של מתקפה גרעינית. הנחיות מעין אלה
פורסמו בעשרות חוברות וספרים שהוציאו לאור הרשויות בארצות-הברית בתקופת המלחמה
הקרה. הפרסומים הללו – המציעים פתרונות לשינה, טיהור מים רדיואקטיביים, תזונה,
בריאות ופנאי בתנאים אפוקליפטים – שימשו את האמנים כמדריך לעבודתם. ההוראה הטוטלית
"לעולם אין לאבד עשתונות" כמעט בלתי ניתנת למימוש. היא מתווה את הסתירה
שבלב התערוכה, לפיה כל ניסיון של הפרט להפגין שליטה בעת משבר הופך דווקא למפגן של
אימה וחרדה – כלומר, למונומנט של המשבר עצמו.
במקביל לתערוכתם של ארליך וחיימוביץ' מוצגת
רכישה חדשה לאוסף המוזיאון: האתר "בידוד" – BIDUD – שנוצר ביוזמתם. האתר כולל למעלה מחמישים
יומנים וירטואליים של יוצרים מקומיים, שהוזמנו על ידי השניים לחלוק את חוויותיהם
מתקופת הסגר שהושת בישראל בעקבות מגיפת הקורונה. "בידוד" נרכש לאוסף
במסגרת פרויקט "יומני קורונה". הרכישה בנדיבות פרופ' מיכאל אדלר ז"ל
והעמותה למען מוזיאון הרצליה.
ועדת השיפוט לפרויקט: האמנית פרופ' שרון
פוליאקין; האוצר יונה פישר; האוצרת טלי בן-נון; האוצר רן קסמי-אילן; האוצרת לילך
עובדיה; והאוצרת ד"ר איה לוריא.
תמיר ארליך (נולד 1994, חולון) הוא בוגר תואר שני
בפיסול מהקולג' המלכותי לאמנות בלונדון, ובוגר תואר ראשון לאמנות מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. למד במחלקת אמנות
מדיה באקדמיה לאמנויות יפות, ורשה, ובמסגרת חילופי סטודנטים באוניברסיטת ארסמוס,
רוטרדם, הולנד. השתתף בתערוכות רבות בגרמניה, בריטניה, פולין וישראל.
נוי חיימוביץ' (נולד 1988, מושב משמר איילון) הוא בוגר תואר שני באמנות ותואר ראשון בעיצוב מבצלאל אקדמיה לאמנות
ועיצוב, ירושלים. בוגר תוכניות הרזידנסי של East of Elsewhere בברלין; אוניברסיטה לאמנויות, מונסטר,
גרמניה, Standpoint
Gallery,
לונדון ועוד. השתתף בתערוכות רבות בגרמניה, בריטניה, פולין וישראל.
זוהי תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לצמד האמנים בארץ.
****
סמדר
אליאסף: אש ואבק
אוצרת: ד"ר איה לוריא
טקסט מאת: ד"ר אילת זהר
הסטודיו של סמדר אליאסף מתפקד כ"קמרה
אובסקורה" – חלל אפל המייצר דימויים כעקבות של מגע ותנועה, עקבות של רגליים,
גוף ועור. הציורים מבוצעים על ידי הקירות והרצפה, בתהליך לא מודע ולא רצוני,
המתכתב עם צילום ואוטומטיזם. הציורים מתפקדים כעקבות של נוכחות, סימנים אינדקסליים
לתהליך המתקיים מעבר לראייה, לרצון, למודעות, להחלטה, או אפילו לבחירה. בכך הם
משקפים את התייחסותו של פרויד לתהליך
הצילום כמטפורה של הלא-מודע. הציורים של אליאסף מציירים את עצמם כשם שתצלומים
מסוימים "קורים" בטעות – סדרה של ראיות אילמות לפעולה שהייתה, לתהליך
שקרה. הצד האפל של אמנותה של אליאסף מתייחס גם לנוכחותם של צבעים כהים, לקריעה
וניסור של פורמט הציור, כמו גם לאזכור של איום המצוי מעבר לקירות הבית.
בשלב מוקדם בהתפתחותה האמנותית השתמשה
אליאסף בבגדיה שלה, כשהם טבולים ורוויים בצבע, למריחתו על פני הבד – והציור זכר את
האירועים הפרפורמטיביים הללו. במאמרו הקאנוני על "אמנות טקסטיל" הצביע
גוטפריד זמפר על מקור האדריכלות בטקסטיל. האוהל, טען, מבטא צורך לסמן גבולות בין
החלל הפנימי והחוץ, ומגלם את הממשק בין טקסטיל ואדריכלות. אליאסף מרבה לחבר בין אריג
וסטרוקטורה, בדרכים שונות. בין השאר, היא מפרקת את מסגרות העץ ומעצבת אותן לכדי
צורות מומצאות חדשות, באופן המהדהד את מבנה הבית היפני הקלאסי – בית שהתעצב מתוך
זיקה לפוטנציאל קריסתו על רקע רעידות האדמה התכופות המאפיינות את המקום.
את הסדרה האחרונה של האמנית ניתן לראות כאזכור
לעור פגוע, המהדהד את המושג "אני-עור" של דידייה אנזייה. מושג זה מתייחס
לעור כשכבה מגינה בממשק בין האדם והעולם, הגבול בין הפנימי (ה"אני")
והחוץ (העולם). עם זאת, ניתן להתייחס לעור, כנהוג ברפואה הסינית, כשכבה מחוררת,
מעין מסננת המאפשרת זרימה של אנרגיה ו"רוח" בין הפנים והחוץ. הסדרה
החדשה של אליאסף מגלמת את המתח בין שתי התפיסות הללו בעורות פגומים, מפורקים,
מחוררים, פצועים וחדירים, שמאפשרים זרימת חליפין בין פנימי וחיצוני, בין
ה"אני" והעולם. פציעתה של שכבה חיצונית זו מאפשרת לדימויי פְּנים לבצע
את עצמם על פני השטח – בגוף ובנפש.
סמדר אליאסף (נולדה 1952, חיפה), למדה במדרשה ברמת
השרון, ובין השנים 1997-2003 לימדה במדרשה במכללה האקדמית בית ברל. היא זוכת פרס
שרת המדע והאמנויות לשנת 1995. עבודותיה נכללות באוספים מוזיאליים ופרטיים רבים. הציגה
למן סוף שנות השבעים בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות בארץ,
בהם מוזיאון תל אביב לאמנות; משכן לאמנות עין חרוד; מוזיאון פתח תקווה לאמנות; המוזיאון
לאמנות ישראלית, רמת גן; מוזיאון חיפה לאמנות; גלריה ג'ולי M, תל-אביב; וגלריה גורדון, תל-אביב.
*****
הילה
טוני נבוק: להמתין לשמש
אוצרת: ד"ר איה לוריא
הילה טוני נבוק היא זוכת פרס בנק
דיסקונט לעידוד היצירה במוזיאון הרצליה
***
הילה טוני נבוק מציגה באולם הגדול של
המוזיאון יצירה פיסולית חדשה הפועלת כמיצב פיסולי קינטי גדול החושף את הפגיעות,
הכאב והיופי הגלום בחומרים שמבקשים לסוכך עלינו מפני השמש הישראלית.
עבודתה החדשה של נבוק תוכננה במיוחד עבור
האולם הגדול. היא משתמשת במבנה התקרה הייחודי של החלל, המורכב משורות של חלונות
תקרה מחופים, והופכת את אור השמש הטבעית החודר לאולם ואת חיפויי התקרה לחומרים
פיסוליים.
את עבודת הפיסול המרכזית בתערוכתה יצרה
נבוק מפרגולות עץ וסוככי שמשונית, המוכרים מכל חצר בית ומכל קיוסק ומרכז מסחרי
ישראלי. באמצעותם יצרה פסל מתנועע, הנבנה ומתפרק בו זמנית, שניצב בלב החלל הגדול
ומזמין את הצופה להיכנס לתוכו, לשבת, ולגלות מנקודת מבט חדשה – מפתיעה ומופשטת –
את החומרים המוכרים ביותר ברחוב ובבית הישראלי.
חברי ועדת פרס דיסקונט: הממונה על אוסף
בנק דיסקונט, שולמית נוס; האוצרת אירית הדר; מנהלת כריסטיס ישראל, רוני גילת-בהרב;
והאוצרת רוני כהן-בנימיני.
הילה טוני נבוק (נולדה 1974, תל-אביב), פסלת ורשמת. בוגרת תואר ראשון בעיצוב, ויצ"ו חיפה, ותוכנית התואר
השני לאמנות מבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. מרצה לפיסול בבצלאל ובשנקר,
רמת גן. זוכת פרס דיסקונט במוזיאון הרצליה (2020); פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל-אביב
לאמנות (2020); פרס שרת התרבות (2019); ופרס קולינר לאמן ישראלי צעיר מטעם מוזיאון
ישראל, ירושלים (2018). השתתפה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם.
עבודת קבע שלה נמצאת בתחנת רכבת ״נבון״ בכניסה לירושלים. ספרה
הראשון, ״אם מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד״, ראה אור ב-2018 בהוצאת
לוקוס. ספרה השני, ״הרחבות - הילה טוני נבוק באטלייה שמי״, ראה אור ב-2019.
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
רח' הבנים 4, הרצליה
שעות
פתיחה
שני,
שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת: 10:00 – 14:00
ימים שלישי וחמישי 16:00 – 20:00
ימי ראשון סגור
דמי כניסה – 30 ש״ח
כניסה חינם– ידידי
המוזיאון, ילדים ונוער עד גיל 18, חברי ארגון יד לבנים, עיתונאים, חברי
איקו"ם
תגובות
הוסף רשומת תגובה