אשכול תערוכות חדש במוזיאון רמת גן לאמנות
ישראלית
שלוש תערוכות קבוצתיות בוחנות מצבי ביניים בחוויה האנושית
מהיבטים עכשוויים ועתידיים
פתיחה: יום חמישי, 26 בינואר, 2023
אשכול התערוכות החדש במוזיאון רמת גן לאמנות
ישראלית, עוסק במצבי ביניים בחוויה האנושית מהיבטים עכשוויים ועתידיים. האשכול
כולל שלוש תערוכות קבוצתיות בהשתתפות אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים,
המציגים יצירות במגוון רחב של מדיה: וידיאו, מיצב, סאונד, ציור, רישום, צילום
ומדיה חדשה, כגון: VR (מציאות מדומה), ומשחק מחשב. לקראת אירוע הפתיחה, שייערך ב- 26 בינואר,
מסר רן
גואטה, מ"מ מנכ"ל המוזיאון:"פתיחתן של התערוכות החדשות מבשרת
על נקודת מפנה והתחלה חדשה למוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. התערוכות מעמידות
במרכזן את החוויה האנושית מפרספקטיבה מקומית ואוניברסלית. הן מציגות נושאים מרתקים
המצויים בלב לבו של השיח התרבותי העכשווי, דרך מגוון עשיר של עבודות מרהיבות
ומעוררות מחשבה שכל אדם באשר הוא, יכול לגלות בהן עניין".
עַל
שְֹפַת-הַסַּף
המוזיאון כמרחב-
מעבר
אוצרות: עדייה פורת, רויטל סילברמן גרין
התערוכה
הקבוצתית עַל שְֹפַת-הַסַּף מבקשת להציג את המוזיאון כמרחב ביניים פיזי
ותודעתי ובוחנת את השינויים המתחוללים בתודעה ובחוויית הצופה, במעבר מהמציאות
היומיומית- השגרתית אל תוך החלל המוזיאלי שהוא בד-בבד, עולם סימבולי ומרחב התרחשות
דינמי, הטומן בחובו פוטנציאל של השפעה רגשית, פיזית ומנטלית. החוויה המוזיאלית
העכשווית מהווה, מהיבט זה, סוג של טקס מעבר.המבקרים מתנתקים מעולמם היומיומי ונכנסים
אל תוך מרחב לימינלי, המאפשר להם לבחון מחדש את תפישותיהם ואת גבולותיהם. כאן, מתהווה
מרחב ביניים בין היצירות המוצגות ובין עולמם הפנימי של הצופים. העבודות בתערוכה, מבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה
הבלתי-ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה. חלק מהן מאיר בפני הצופים אזורים שוליים,
חללי מעבר ואלמנטים בחלל המוזיאון שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם, בעוד שאחרות מזמנות את
השתתפות הצופים והופכות את פעולותיהם בחלל למרכיב מרכזי ביצירה. בתערוכה מוצגות
עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, צילום וציור, של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים,
שחלקן נוצרו לתערוכה.
בין העבודות
המרכזיות בתערוכה: פסאדה, 2022,מיצב המראות של דורון
פורמן, מתייחס למונח הסטה,
המתאר פעולה של שינוי, מעבר והסטת התודעה מהמציאות הנוכחית למציאות הרצויה.המיצב, המורכב
ממראות אנכיות המוצבות בהצבה אלכסונית וחזרתית הגורמת לחלל להתעצם אך גם להיקטע,
יוצר מפגש בין הצופים והמרחב וחוויה שבה לצופה יש חלק פעיל המתאפשר על ידי תנועת
הגוף, המפורקת למקצב מקוטע.המראות הנוטות משקפות ובה בעת מסתירות, חושפות באופנים
אחרים את האובייקטים הממוקמים בחלל, יוצרות תחושת חוסר התמצאותופותחות פתח למרחב רב-יקומי, הנע בין מציאויות
נבחרות וחלופיות.
שדרות יום, 2023,עבודת הסאונד של
האמנית חגית אונמני רובינשטייןשנוצרה במיוחד
לחדר המדרגות של המוזיאון, משלבת
הקלטות מבוססות תיעוד של צועדים במדרגות בשילוב הקלטות מבוימות. הסאונד מתפקד
כמספר סיפור, בו הזמן הופך לרוח רפאים. חדר המדרגות - חלל מעבר בין המפלסים של
המוזיאון הוא לכאורה אזור שולי, בתווך שבין חללי תצוגה. כשהדגש עובר ליחסים בין
שני מרכזים, אזורי שוליים הופכים לימינליים ומתהווים למרכז החדש. כחלק מעבודת
הסאונד מציגה אונמני רובינשטיין גם את הסדרה 'עולם רך', ציורים על שמיכות
עזובות שמצאה ברחוב ובמבנים נטושים. האמנית מתייחסת לשמיכה כאל אובייקט מעבר,
המשמש גם סינון מן העולם ונושא זיכרון ממי שישן בה, כמו במדרגות בהן אנו עוברים
ומשהו מאיתנו נותר, כזיכרון, סימן, עדות.
Monument for
nothingness 2015- 2023- מיצב הקיר המונומנטלי של בלו
סמיוןפיינרו, נבנה כאנדרטה, המעלה אסוציאציות של כוח, נוכחות ונצח, אלא שהקיר
של האמן מבטא צמצום. הוא מלא חללים דמויי חורים קטנים ומאכלס עלי כותרת אורגניים.
העבודה מאפשרת לצופים לקחת חלק ביצירה, להניח עלי כותרת ולהרהר כיצד ההוויה נוצרת
מהאין.
משתתפות.ים: חגית אונמני רובינשטיין וניר ג'ייקוב
יונסי, אניסה אשקר, אביטל בר-שי, אלירן ג'אן, מיה דונסקי, פבל וולברג, קרן זלץ, רן סלוין,
דורון פורמן, בלו סמיון פיינרו, קארן
קנור,
ליאורה קנטרביץ, איילה רום, בוקי
שוורץ, מראני שילשר, ZHUK.
הגוף האינסופי
אוצרת: עדייה פורת
התערוכה הגוף
האינסופי מתבוננת על מושג-הגוף בעולמות הווירטואליים, ועוקבת אחר מסעו
והשתנותו של הגוף האנושי, על רקע טשטוש הגבולות בין העולם הווירטואלי ובין העולם
הממשי. מה קורה במפגש בין הגוף האנושי לטכנולוגיה? כיצד
יוגדר מחדש תפקידנו כבני אנוש? כיצד משתקפות השפעות הטכנולוגיה המואצת על המרקם
החברתי ועל הקיום האנושי? שאלות אלו ואחרות צפות ומהדהדות בתערוכה, המציגה מקבץ
עבודות וידיאו ומדיה חדשה של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים.
העבודות בתערוכה
מתייחסות למושג הגוף הוירטואלי מהיבטים פילוסופיים, מוסריים, פסיכולוגיים,
תרבותיים וכלכליים. הן מבטאות יחס משתנה הנע בין התפעלות, סקרנות ואימה דיסטופית–
מפני השלכות המציאות המשתנה: מביטויי הערצה כלפי דמות האווטרית היודעת-כל,
ניסיונות להתקרב לעולמם של היצורים בעלי הבינה המלאכותית,ועד הטלת ספק בהתפתחות המואצת של
החברה המרושתת בענן. בה בעת, הן
נוגעות בשאלת הפוסט-הומניזם,מושג
המערער על הגדרת ה"אנושי" ועל מרכזיותו בתפיסת העולם התרבותית. "לראשונה
בהיסטוריה, האדם אינו מתבקש להגר ממקום למקום, מארץ לארץ, או מהמרחב הארצי אל
המרחב הגלקטי, אלא להגר מהמהות העצמית המזוהה כאנושית, אל עבר קיום אחר, שקשה
לעמוד על טיבו", אומרת אוצרת התערוכה עדייה פורת. תופעה זאת של הליכה
מהאדם העכשווי אל עבר דמות-אדם עתידי, מובעת למשל דרך מושג האווטר (Avatar), דמות שהיא ייצוג
סימבולי של אדם;הסייבורג (Syborg), הכלאה בין אדם ומכונה; כמו-גם דרך רעיון
המֶטַאוֵרְס (Metaverse),יקום דיגיטלי, מרחב המגלם מערכת חוקים חריגה
ושונה מזאת שמבטאים חוקי הטבע.
בין העבודות המרכזיות
בתערוכה: מסע
הלילה,2007
– 2018 שיתוף
פעולה בין אמן הוידיאו האמריקאי הנודע ביל ויולה ובין המעצבים במעבדת USC GAME
INNOVATION LAB, קליפורניה, בו הם משתמשים בטכנולוגית משחקמחשב בשילוב עם עבודת ווידאו,
כדי לספר את הסיפורהאוניברסלי של מסעו של אדם אל עבר הארה.
דורון
גולן, מוותיקי אמני הניו-מדיה בארץ, מציג בתערוכה שלוש עבודות
וידיאו בהן הואיוצר מניפולציה של הדימוי, מפרק אותו ומרכיבו מחדש. גולן
מערער על מושגי הגוף, המרחב והזמן ומייצר נרטיב אלטרנטיבי לעולם התפישתי הקיים.
Untitled_HDR,
2013– יצירתה של האמנית קרן זלץ,
מציגה חיבור בין מחקרים צילומיים מראשית ימי
הצילום במאה ה-19עם טכנולוגיה עכשווית של המאה ה-21,ומעניקה משמעות חדשה להיסטורי ולארכיוני.
אש הידיעה שורפת כל קארמה לאפר, 2019-עבודת
הוידיאו של אורסולה מאייר, אמנית
אוסטרית מובילה, הפועלת בתחומי הקולנוע והוידיאו,חוקרת צורות עכשוויות של התגלמות וחומריות בתוך הסביבה
הדיגיטלית, ומעלה את דמות האווטארית כמערכת טכנו-אורגנית, הכלאה של מחוות טכנולוגיות,פיזיולוגיות
וסימבוליות.
העבודה שגיאת אנוש,2021,
של האמנית הגרמנייה לואיזה קלמנט היא פורטרט עצמי של האמנית, המיוצגת
בעבודה על ידי האלטר אגו הטכנולוגי שלה, דרכו היא מעלה שאלות על גבולות האנושיות
העכשווית.
- 2014, Body Printמיצב אינטראקטיבי המשלב וידאו ארט, כוריאוגרפיה ותכנות של יואב כהן עם מאיה ברינר ורועי קרמר, מעלה שאלות לגבי עתידהזיכרונות שלנו הצפים במרחב הדיגיטלי האינסופי.
על קיר המוזיאון נרשמות, עולות, ונעלמות תנועות הצופים. הקיר מציע מפגשים אנונימיים
בין רשמי הגוף הנצרבים בו, רושם ריקוד חד פעמי הנוצר לרגע בין דמויות שייתכן כי מעולם
לא נפגשו. זיכרונות גופניים אלו הופכים באחת לחלק ממאגר עצום של זיכרונות, הצפים
במרחבי האינסוף של הרשת ומעלים תהיות:
היכן הוא משכנם, מי יזכור אותם, ומה מהם ייוותר?
משתתפות.ים: דורון גולן, ביל ויולה & מעבדת USC Game Innovation Lab, זיאנג וו, קרן זלץ,
יואב כהן עם מאיה ברינר ורועי קרמר, ג'ינג לין,
לורן לי מק'רתי, אורסולה מאייר, לואיזה קלמנט,
רונן שהרבני, PLAN B: סופיה ניו ודניאל בלסקו רוג'רס.
א-הא!
אוצרת: רויטל סילברמן גרין
התערוכה מפנה
מבט לתופעה אנושית של מודעות לרגע בו רעיון מפציע, מבליח-פתאום ללא הכנה,
באקראי
ובמפתיע.חווית א-הא היא התגובה הרגשית,המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית.
יש שמתארים אותה
כמכת-ברק או כזרם חשמלי.התנועה בין הכיסוי לגילוי, בין התמוססות להפצעה, מאפשרת את
ההתגלות, שהיא התרחשות רגעית. "אמנות היא פעילות מחוללת התגלות. המפגש בין
האמן, יצירת האמנות, התערוכה, הצופהוהמוזיאון – הוא שמאפשר את התרחשותהּ",
אומרת אוצרת התערוכה רויטל סילברמן גרין.
בתערוכה מוצגות עבודות מיצב, וידיאו,
סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה.
הן מבטאות רגעי-הפצעה שונים:בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות
המאפשרים היווצרות של החדש.
ממוארת, 2023, מיצב תלוי מקום של האמנית נחמה
גולן, בנוימטופוגרפיה שנוצרה באמצעות רדיד אלומיניום, וטיפוגרפיה המורכבת
ממסרים של קודש וחול. רגעי ההפצעהנוצרים מתוך הניגודיות בין אור לחושך, מהאור
הבוקע והמשתקף מהחומר עצמו.
כיסוי-העיניים במיצג מערה,
2019, מאתחגית אונמני רובינשטיין מאפשר הליכה פנימה. הידיים
מדברות את הדברים שעולים מהתודעה. האמנית מגֻלּמת במצב מדיטטיבי של התכנסות, המפנה
מקום להפצעת הרעיון החדש. עבודותיו של יורם בלומנקרנץ צמחו מתוך סביבת
ילדותו בדרום תל אביב, סביבה, שהיתה זרועה שברי זכוכית מסוכנים, מסמרים ופסולת.
הפסלים הפצועים והחשופים מגלמיםטרנספורמטיביוּת, כאשר החצייה דרך הפצע מהווה תנאי
להתחדשות. אור וצל בוקעים מאזורי-חורבן בעבודותיו של ירמי עדני. מבנים
הרוסים ששיני הזמן נגסו בהם, אך הם עדיין עומדים על תִּלָּם. האלמנטים במיצב מעבר,
2021- 2023,של ריקי פוך מייצגים טבע מת, חנוט. הם מגיחים מהבניין
לרחוב–אל החוץ החי בשעות החשכה, וגם במהלך היום, כאשר האור הטבעי חודר פנימה.
התנועה האלכימית הטרנספורמטיבית,
ההופכת חושך לאור, מוצאת ביטוי באלומת האור על קיר המעבדה בציור עלות השחר,
2022, של שירלי סיגל. היא מהדהדת סצנות– בהן עבודת האלכימאי בחדרו
מופרעת על ידי חדירתו הפלאית של האור. התגלות ירחית, 2005,
של אמון יריב, נסוגהכמו הלבנה שמתמעטת, מפנה מקום ומאפשרת התגלות, נעלמת,
ומופיעה מחדש.
המיצב הבלחה, 2023,של איילה
רום מבטא רגע מזוכך בו רעיון מתגבשליצירה ועבודתהוידיאו מבולשל רויטל
לסיק, 2020, מתארת רגע של צמיחה אחרי מבול; בריאה מתוך פירוק.
משתתפות.ים:
חגית אונמני
רובינשטיין, יורם בלומנקרנץ, נחמה גולן, אמון יריב, רויטל לסיק,שירלי סיגל, ירמי
עדני, ריקי פוך, איילה רום.
פתיחה: יום חמישי, 26
בינואר, 2023 בשעה 19:00
מוזיאון רמת גן
לאמנות ישראלית, אבא הלל 146, רמת גן
תגובות
הוסף רשומת תגובה