סרט

 

"כמה משמח לראות את דן וולמן, היוצר הוותיק ביותר בקולנוע הישראלי, עתה בן 80, בשיא כוחו. שבחים מגיעים לדורון תבורי שמגיש פה הופעה מצמררת." שמוליק דובדבני, ynet | "יובל ליבני מגיש הופעה שובת לב...

סרט יפה על רעיונות גדולים שמותיר הד." יעל שוב, טיים אאוט

 

"הבשורה על פי יהודה"

סרטו של דן וולמן

על פי ספרו האחרון של עמוס עוז

בהשתתפות: יובל ליבני, עינב מרקל, דורון תבורי

בימוי: דן וולמן | הפקה: דן וולמן ואמיר גדליה | תסריט: שושי וולמן | צילום: דני שניאור | עריכה: איל אמיר | עיצוב פסקול: אוה ספיטקובסקי | מוזיקה: זוהר לוי

תאריך עלייה לאקרנים: 15.6.2023

 

תקציר:

ירושלים החצויה, חורף 1959. שמואל אש, סטודנט כבן 26, מגיע כדי להתגורר ולארח לחברה עם גרשום ואלד, אינטלקטואל נכה כבן שבעים. בבית האבן הירושלמי הישן, מתגוררת עתליה אלמנתו היפה והמהפנטת של מיכה, בנו היחיד של גרשום שנפל במלחמת העצמאות. גרשום חרד מכך ששמואל ישבה בקסמיה של עתליה, הוא יודע שסיפור האהבה  הבלתי נמנע הזה יפגע בסופו של דבר בשמואל,  אליו ולשיחות בניהם על התזה המהפכנית של שמואל על יהודה איש קריות ושורשיה של האנטישמיות, הוא הולך ונקשר. מיכה ואביה של עתליה שאלתיאל אברבנאל, הם נפקדים נוכחים בבית. שאלתיאל, התנגד להקמת מדינה יהודית ולשפיכות הדמים שתביא ויצר קשרים עם המנהיגות הערבית, שנראו בעיני הישוב אז כבגידה. העבר קיים בבית יותר מאשר ההווה וכבליו הם המסגרת התוחמת את סיפור אהבתם של עתליה ושמואל.

עוד על הסרט:

עלילת הסרט "הבשורה על פי יהודה" מתרחשת בירושלים החצויה, במהלך חודשי החורף של שנת 1959. שמואל אש, סטודנט כבן 26, מחליט להפסיק את לימודיו באוניברסיטה העברית ולעזוב את העיר. הוא נתקל במודעה המציעה מגורים ושכר חודשי צנוע לסטודנט שיארח לחברה לנכה כבן שבעים. הוא מתקבל לעבודה ועובר להתגורר בביתם של גרשום ואלד ועתליה, אלמנת בנו היחיד .

השיחות בין שמואל אש לגרשום ואלד נעות סביב עבודת המחקר של שמואל, העוסקת ביחסם של היהודים לישו ובשורשיה של האנטישמיות, יחסים שמקורם לא רק באירוע הצליבה, אלא גם ובעיקר בדרך בה מתואר יהודה איש קריות בברית החדשה. במקביל, שמואל מתוודע לסיפור בגידה אחר, זה של אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, בדוד בן גוריון. אברבנאל התנגד להקמת מדינה יהודית והיה משוכנע כי זהו מהלך שגוי שיביא לשפיכות דמים מתמשכת בין היהודים לערבים. בניסיונותיו לעצור את התהליך הזה הוא יצר קשרים עם המנהיגות הערבית, קשרים שנראו בעיני הישוב אז כמעשה בגידה. בין שמואל לבין עתליה מתפתחים יחסי קירבה, למגינת לבו של גרשום ואלד, המוצא בשמואל מעין תחליף לבן שנפל, וחרד לאפשרות שהוא עלול להיפגע מהקשר הזה.

בית האבן הירושלמי משמש אכסניה למקלעת של רעיונות וסיפורים המתחקים אחר שורשי האנטישמיות בעולם, שורשיו של הסכסוך היהודי ערבי, ושל המציאות הישראלית המורכבת במדינה הצעירה.

 

 

"הבשורה על פי יהודה"  | דבר הבמאי דן וולמן

 

עמוס עוז, זכרונו לברכה, היה חבר קרוב שלי למעלה מ-40 שנה. אהבתי אותו, הערכתי אותו  ועקבתי בנאמנות אחר יצירותיו. מיד לאחר שקראתי את הספר "הבשורה על פי יהודה", פניתי אליו והבעתי את רצוני להפיק סרט בהשראתו.

 

"הבשורה על פי יהודה" סוגר מעגל של שיתוף פעולה שלי עם עמוס עוז שנפתח לפני כחמישים שנה בעיבוד הקולנועי לספרו "מיכאל שלי". לאחר שצפה בו כתב לי עמוס: "תודה שלקחת אותי מארץ המילים לארץ המראות, ללא כאב". אני מקווה בכל לבי שאילו צפה בסרט החדש, היה מרגיש  כך שוב. (בנוסף כתבתי תסריטים על פי ספריו "הר העצה הרעה" ו"סומכי" שלא התקדמו לשלב ההפקה).

 

האתגר ליצור סרט מ"ספר של רעיונות" היה גדול, לעבד לקולנוע חוויה אינטלקטואלית מעוררת מחשבה וגם סיפור על דמויות יוצאות דופן בתקופה מיוחדת של חיי המדינה הצעירה, משך והסעיר אותי, ולאור הביקורות אני רוצה להאמין שהצלחתי.

 

הנושאים החשובים שמעלה הרומן הזה: האנטישמיות, מערכת יחסינו עם ערביי ארץ ישראל, ההתעמקות בנושא הבגידה והעיסוק בעיר ובמושג ירושלים (שהיא עיר הולדתי ורבים מסרטי מתרחשים בה), העסיקו בעבר ומעסיקים אותנו גם היום. 

 

במשך זמן מסוים עמוס היה מעורב בתהליך כתיבת התסריט של "הבשורה על פי יהודה", ונתן לנו יד חופשית להוסיף או להשמיט כל מה שלא התאים לאדפטציה לקולנוע. לאחר לכתו מאתנו, נעשה ניסיון להיות נאמן עד כמה שניתן לדברים כפי שנכתבו בספרו. כמו כן, נעשה שימוש בטקסט של הרצאה שנשא בחו"ל בה סיפר שבצעירותו נוכח לדעת שבלי להכיר את הברית החדשה, הוא לא יוכל להבין את התרבות האירופית, ולכן קרא והתעמק בברית החדשה. הדברים הללו הושמו בתסריט בפיו של גיבור הסרט, שמואל אש.

 

ומשהו אישי הקשור לנושא:

סבי מצד אמי היה נוצרי וסבתי הייתה יהודייה, אולי מסיבה זו הנושא של האנטישמיות תמיד העסיק וריתק אותי ונגעתי בו בכמה מהסרטים שלי ("התימהוני", "פלוך", "מחבואים", "מדובר באהבה"). עמוס עוז ראה בדרך שבה יהודה איש קריות מוצג בברית החדשה, את הגרעין המחולל של האנטישמיות, שהביאה לרדיפות היהודים, לפוגרומים, לאינקוויזיציות ולשואה. מסיבה זו חשוב לי מאוד שהסרט יוקרן בעולם הרחב, ולא רק בפסטיבלים יהודים וישראלים. לשמחתי הסרט כבר התקבל לפסטיבל הבינלאומי במדריד שיתקיים בחודש ספטמבר.

 

בנוסף לסגירת המעגל שהתחיל מ"מיכאל שלי" עם עמוס עוז, בסרט זה אני סוגר מעגל גם עם השחקן הנפלא דורון תבורי, המגלם את דמותו של גרשום ואלד בן השבעים. כשחקן צעיר נבחר דורון לתפקיד מרכזי בסרט שלי "מחבואים", לפני למעלה מארבעים שנה.

אני מבקש לציין את שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל בסרט הזה, עם הצלם דני שניאור, אשר בשנת 1978 צילם את הסרט "המשורר הלאומי", שיצרתי על פי תסכית רדיו של חנוך לוין. ואני חייב תודה גדולה למוסיקאי זוהר לוי ז"ל אשר הלחין את המוזיקה לסרטי הדוקומנטרי על ירושלים, "לגעת בעיר", ובהסכמת בני משפחתו השתמשתי במוסיקה שלו גם בסרט הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

על דן וולמן:

"סרטיו של דן וולמן עוסקים בלב ליבה של החברה הישראלית ויש בהם מידה גדולה של תעוזה." אורי קליין

 

דן וולמן הוא זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנת 2016, והשיא משואה בשם הקולנוע הישראלי ביום העצמאות שנת 1987. וולמן הוא יוצר הקולנוע הותיק ביותר בישראל.

 

בין עשרות הסרטים שעשה ניתן למצוא לא מעט עיבודים שלו לספרים, על כן נוהגים גם להגדירו "במאי ספרותי", בין השאר עיבד לקולנוע את הסרטים:

 

"מיכאל שלי" על פי ספרו של עמוס עוז

"סיפורה של באשה" על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר

"גימפל תם" על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר

"גיא אוני" על פי ספרה של שולמית לפיד.

"סטמפניו" על פי הרומן הראשון של שלום עליכם.

"הבשורה על פי יהודה" על פי ספרו של עמוס עוז

 

וולמן נולד ב-28 באוקטובר 1941 בירושלים. ילדותו עברה עליו באתיופיה, שם שהו הוריו. אביו, פרופ' משה וולמן שימש כרופאו של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. לאחר סיום תיכון (הגימנסיה רחביה) ושרות צבאי בנח"ל למד קולנוע ב- Film institute of city college - New York (בשנים 1962 - 1965) וב - New York University  (בשנים 1965 - 1968). בעל תואר ראשון בחינוך. בשנים 1974, 1978 לימד ב- New York university וב School of Visual Arts בניו יורק. לימד תסריטאות והפקה באוניברסיטת תל אביב, בית ספר מעלה וקמרה אובסקורה. כיהן כשופט בפסטיבלי סרטים בישראל וברחבי העולם.

 

מפיק, תסריטאי ובמאי ותיק. בין סרטיו העלילתיים: "התימהוני" (הוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן). "פלוך" (שנכתב בשיתוף עם חנוך לוין, הוקרן תחרות הרשמית בפסטיבל וונציה). "מיכאל שלי" (על פי הרומן מאת עמוס עוז) זכה בשלשה פרסי "כינור דוד" ובפרס תא המבקרים כסרט הטוב של השנה. "מחבואים" (הוקרן בפסטיבל ברלין ) וזכה בשלושה פרסי "ורד הכסף". "המרחק" ו"אחות זרה" זכו בפרס וולגין בפסטיבל הסרטים בירושלים. "הביוגרפיה של בן" (התחרות הרשמית פסטיבל מוסקבה). נבחר כ"סרט הטוב ביותר" בידי הקהל וזכה בפרס "השחקן הטוב ביותר" (גל זייד) בפסטיבל פארו בפורטוגל. "ידיים קשורות" - זכה בפרס מיוחד לשחקנית גילה אלמגור בפסטיבל ירושלים  ובפרס "הסרט הטוב ביותר" ו"השחקנית הטובה  ביותר" בפסטיבל הסרטים של פאלם ביץ'. תמר אלקן השחקנית הראשית בסרטו "גיא אוני" (ע"פ הרומן מאת שולמית לפיד) נבחרה כשחקנית השנה בידי תא מבקרי הקולנוע בארץ. הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סרטי מרכז אירופה במדיאש רומניה, בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל "תרנגול הזהב, מאה הפרחים" בסין ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי.  זכה גם בפרס "גרהארד קליין, בפסטיבל היהודי של ברלין. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" על פי סיפור חייה של פנינה גרי שהוקרן בעשרות פסטיבלים וזכה בפרסים בצרפת ובסין. בנוסף, דן וולמן יצר סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים רבים. סרטו הדוקומנטרי "מדובר באהבה" ("דוקאביב") וסרטו הדוקומנטרי "יולנד גיבורה אלמונית" הוקרנו בין השאר בלינקולן סנטר  ניו יורק ובפסטיבלים רבים. בין השאר עשה סרטים על האמנים יצחק דנציגר, מיכאל גרוס ויוסי שטרן.

 

דן השיא משואה בשם הקולנוע הישראלי ביום העצמאות 1987. פרס "הוגו הכסף" הוענק לוולמן בפסטיבל שיקגו על "יצירתיות קולנועית ואמירה הומניסטית". כמו כן, ניתן לו פרס מפעל חיים מטעם המכון הישראלי לקולנוע ומטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי של סינמטק ירושלים. זכה בפרס "אריק איינשטיין" ובפרס "אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חייו, על הישגיו ותרומתו לתרבות ולקולנוע הישראלי. בשנת 2018 זכה וולמן בפסטיבל IFFI היוקרתי בעיר גואה שבהודו בפרס "מפעל חיים".

דורון תבורי

תבורי סוגר מעגל עם הבמאי דן וולמן, מתפקיד ראשי ראשון בסרטו של וולמן "מחבואים", כבחור גיי ראשון בקולנוע הישראלי, ועד תפקידו זה ב"בבשורה על פי יהודה"

יליד חיפה, 1952, בוגר ביה"ס אליאנס ברמת אביב. כיום תושב תל אביב. החל את דרכו בלהקת התותחנים – למד אחר כך בקורס למשחק של הDrama Studio בלונדון – ובשנת 74 בהיותו בן 22 החל להופיע בתיאטרון באר שבע, מאז שיחק בתיאטרון חיפה, הבימה, הקאמרי, החאן ובאר שבע, ובימים אלו משחק בתיאטרון "גשר". הן כשחקן והן כמתרגם זכה לפרסים רבים – ורד הכסף, פרס מאיר מרגלית, פרס קלצ'קין, פרס רוזנבלום, פרס לנדאו, פרס ראש הממשלה לתרגום, ארבע פעמים פרס עדה בן נחום ופרס התיאטרון הישראלי. הקים בשיתוף פעולה עם ראש עיריית דימונה מאיר כהן ומפעל הפיס את תיאטרון דימונה ואף היה פעיל בתכנון הארכיטקטוני של מבנה התיאטרון שהוקם בעיר על ידי מפעל הפיס – ושימש עד לא מזמן חבר הועד המנהל של התיאטרון. הופיע בתפקידים מרכזיים בסרטים "מחבואים" ו"הבשורה על פי יהודה" של דן וולמן, "חטאים" של אבי נשר, ובמיני-סדרת הטלוויזיה "גירושים מאוחרים". לימד משחק קבוצת נוער במרכז תרבות באום אל פחם, במסלול משחק בתיאטרון בסמינר הקיבוצים, ובשנים האחרונות משמש כמורה למשחק ולבימוי לתלמידי תואר שני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

עינב מרקל, תפקיד ראשי ראשון, "הבשורה על פי יהודה":

נולדה בחיפה בשנת 1980, בוגרת בית הספר למשחק בניו יורק, American Academy of Dramatic Arts, השתתפה בסדרות "מצולמים", סימני שאלה".

יובל ליבני, תפקיד ראשי ראשון, "הבשורה על פי יהודה":

יליד 1990, בוגר בית ספר למשחק "גודמן", השתתף בסדרות "השוטרים", "מלאך משחית" ובעונה השניה של "מנאייכ". שיחק בכמה תפקידים בתיאטרון הקאמרי, הבימה ותיאטרון הפרינג' בבאר שבע.

 

שושי וולמן, תסריטאית "הבשורה על פי יהודה":

 

עלתה לארץ מטהרן בשנת 1952. סיימה את פנימיית המחוננים "כרמית" בשנת 1964. מיד אחרי סיום התיכון למדה ספרות עברית ותיאטרון באוניברסיטת ת"א. תוך כדי הלימודים גויסה ל"תיאטרון חיילים" לשחק את התפקיד הראשי בהצגה "אנה פרנק". המשיכה את שירותה הצבאי בלהקת פיקוד המרכז של מלחמת ששת הימים. שיחקה בחאן הירושלמי בהצגה "ירושלים שלי". פרשה מהתיאטרון ועברה לעבוד בתעשיית הקולנוע. מאז נישואיה לדן וולמן בשנת 1977 ועד היום עובדת כעורכת סרטיו ועוזרת לו בכתיבת התסריטים ובהפקת הסרטים העצמאיים שלו. כתבה עם יגאל פארי ז"ל את התסריט של "ילדי המדרגות" ואף ערכה את הסרט. קיבלה פרס על עריכת הסרט הדוקומנטרי "סמ"ר פעם ראשונה" בבימויו של יגאל פארי ז"ל. שימשה כחונכת עריכה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". עבדה כעורכת בערוץ הראשון של הטלוויזיה. בין השאר ערכה שם את הדרמה "מי מרום". ערכה גרסה ראשונה של הסרט "אוונטי פופולו" בבימויו של רפי בוקאי ז"ל.

 

 

 

 

 

 

דני שניאור, צלם "הבשורה על פי יהודה"

סיים את בית הספר לקולנוע בלונדון בשנת 1971 ומיד לאחר מכן חזר לישראל והחל לצלם סרטים דוקומנטרים וסרטים דרמטיים קצרים. בין השנים 1972 ו-1978 הוא זכה ב-7 פרסים ראשונים על עבודתו כצלם. ב-1979 צילם את הסרט הראשון שלו באורך מלא - "פרשת וינשל" של אברהם הפנר. בין הסרטים הנוספים שצילם: "שלאגר" (1979), "המשחק האמיתי" (1980), "אות קין" (1982), "צלילה חוזרת" (1982), "חיוך הגדי" (1984), "אש צולבת" (1989), "אזרח אמריקאי" (1992), "חתונה מאוחרת" (2001), "בננות" (2013) ועוד.

 

***

 

"הבשורה על פי יהודה" | ישראל 2022 | 84 דקות | עברית | תרגום לאנגלית

***

"בשקט, בסבלנות, באהבה אנושית, עוקב דן וולמן אחרי דמויותיו, והשקט הזה חודר לנשמה. סיפור האהבה העדין המתפתח כאן במתינות מרגש דווקא בגלל השילוב הזה בין נחישות לבין מופנמות. השקט של הסרט הזה מרשים, מרגש, מקרב אנשים אחד לשני, וגם מרחיק אותם, אבל מתוך הבנה אנושית, לא מתוך אלימות. סרט יפה." איתן וויץ, קולנוע בראש צלול

 

\קרדיט_דני שניאור1.