חינוך

 

כנס חירום ארצי זמן אלול, הבוקר (ב') בתיכון חדש ע"ש רבין בת"א-יפו

שירלי רימון ברכה, ראש מינהל החינוך עיריית ת"א-יפו:

"אני רוצה לדבר על נושא כביכול משעמם - הקשבה. פעולה שנדמה לנו שאנחנו עושים כל הזמן, כי היא כביכול לא דורשת כלום. למעשה, הקשבה דורשת הרבה שרירים. הסיבה שכולנו פה היא כי הקשבנו לשטח ויזמנו את הכנס הזה, שמבוסס כולו על אמפתיה ודיאלוג, שאיתם הייתי רוצה שתצאו מפה. אז למה קשה לנו להקשיב? הרבה פעמים חושבים בטעות שהקשבה זה פשוט לחכות שהצד השני יסיים לדבר. הקשבה היא לשים את עצמי בצד, ובאמת להיות קשובה לרגע. תחשבו כמה אלפי שקלים אנשים מוציאים כדי ללמוד הקשבה, ביוגה, ריטריטים וכו', כי ללמוד להקשיב זה באמת לא דבר מובן מאליו. אז עכשיו אבקש מכולכם לעצום עיניים, 300 איש, ולהקשיב רק לנשימות שלנו. כמה מכם הצליחו לא לחשוב על פתיחת השנה ועל המחסור במורים? גם כשאנחנו מקשיבים לעצמנו, ולשקט, הראש שלנו כל הזמן פועל. אז תחשבו כמה זה עוד יותר קשה להקשיב כשמעצבנים אותנו. ישנם 3 מחדלי הקשבה: הקשבה שיפוטית – כשאנחנו מקשיבים מתוך עמדה שמבקרת את הנאמר לנו; הקשבה פיתרונית – כשאנחנו כל כך רוצים לעזור, אבל לא קשובים באמת למצוקה של האדם ממול ולוקחים ממנו את הקושי שלו ואת המקום שלו; והקשבה אוטוביוגרפית – כשאנחנו הופכים את המצוקה של האחר לסיפור שלנו ושמים את עצמנו במרכז. אז מה זה הקשבה אמפטית? הפסיכולוג קרל רוג'רס אמר "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי, משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו. לנוע בהם בעדינות, בלי שיפוטיות. להיות אדם אחר משמעו שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך. על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה". אני רוצה לתת לכם 4 כלים להקשבה פעילה: שאילת שאלות, שהייה, שיחזור, שפת גוף. ולמה זה חשוב? כדי שאנחנו נהיה המרחב הבטוח של התלמידים והתלמידות שלנו. התקופה היא תקופה קשה, וזה לא משנה עבור מי. היא קשה להכלה, התקשורת קשה להכלה, הרחוב קשה להכלה, קפלן קשה להכלה. זו מחויבות אזרחית קשה להכלה. אם אני כל שבת בקפלן אני טעונה. וגם אני רוצה שבית הספר יהיה המרחב הבטוח של כולנו. ועל זה השיח שלנו היום. לא על איך משנים דעות של אחרים, אלא על איך מקיימים את השיח הכל כך מורכב הזה. הדבר היחיד שאנחנו כן מנסים הוא להפחית את הקיטוב הרגשי, ולאפשר לשנת הלימודים להתנהל כמרחב פתוח למורים, מורות, תלמידים ותלמידות".

תום שרצר בר, תלמידת כיתה י"א בבית הספר אליאנס ת"א, סיו"ר מועצת התלמידים והנוער העירונית היוצאת:

"קוראים לי תום שרצר בר, בימים אלה אני סיימתי את תפקידי כסגנית יושב ראש מועצת התלמידים והנוער העירונית, ובספטמבר שעוד רגע כאן אתחיל את שנת הלימודים בכיתה יא בבית ספר אליאנס בעיר. היום אני כאן כדיי לתת לכם הצצה לנקודת המבט שלנו- התלמידות והתלמידים. כל שנה במדינה הזאת, היא שנה שונה, אחרת, מאתגרת. אבל האמת שאפילו יותר ממה שנראה לכם- מנקודת מבט של תלמידה במערכת החינוך הישראלית. אז מה עבר עליי כתלמידה מאז שאני תלמידה בחינוך העל יסודי? שנתיים של קורונה, לימודים בזום, קפסולות. מבצעים צבאיים, טילים, מקלטים, ממ"דים. אפילו רעידות אדמה היו פה. שתי רפורמות בבגרויות, פעם ככה, פעם ככה. ביטול טיולים שנתיים, בלי ציונים, עם ציונים, שביתות, ושלל תהפוכות. אה כן, וגם אינסוף השפעות פוליטיות, חקיקה מחאה חברתית אדירה ושבר חברתי ערכי עמוק. גם במידה ונחזור לבתי הספר באחד בספטמבר, ובעיקר אם לא, יהיה קשה ובעיקר מאוד לא נכון לפתוח את השנה בלימודים כרגיל בעוד המצב במדינה במשבר הזה. הקרע בעם שלנו הגיע לכל פינה ופינה, מה שכולל בתוכו גם אותנו התלמידות והתלמידים, את ההורים שלנו, את המשפחות, את השכונה והקהילה וכן, גם את המורים והצוות בבית הספר. אני מאמינה שכתלמידה ובת נוער יש לי הרבה יותר להציע לשיח הזה מאשר סתם נקודת מבט, אז אשמח להציג גם כמה דברים יותר פרקטיים שארצה שיקרו השנה בבתי הספר כבר עוד שבועיים - הדבר הראשון והכי חשוב הוא ששיעורי החינוך והאזרחות, והאמת, בכלל כל השיעורים בבית הספר, חייבים לפתח ולעודד דיונים פוליטיים וחברתיים. הריי הכל קשור להכל. ואם בית הספר הוא בית חינוך אז אנחנו צריכים לעבור בו תהליך, מסע והתפתחות אישית ואזרחית. על בית הספר לתת לנו את הכלים להפוך לאזרחיות ואזרחים טובים במדינה הזאת. אתם אנשי החינוך צריכים להזכיר לנו התלמידים לא להיות מנותקים מהמצב. התפקיד שלכם זה לחנך אותנו, וכן זה אומר להתעורר ולהעיר, לגרום לנו לחשוב, לגרום לנו להביע דעה, לפעמים ממש לפתח אחת כזו. לגרות את המחשבה שלנו לחשוב עוד ועוד, ועם זאת לאפשר מעין ״חממה״ לשיח מכבד ולהקנות כלים לתרבות דיון מכילה וקשובה. הדבר השני הוא היכרות עם דעות שונות, עם מגזרים שונים, קהילות ואוכלוסיות שונות. שנכיר את הבית שלנו, את המדינה. ואני אתן דוגמה - בסוף השנה הייתה לנו בבית הספר סדנה בנושא דמוקרטיה, ובאחד התרגילים בסדנה עשינו שמש אסוציאציות. הקטגוריות היו- שמאלנים, ימנים, ערבים וחרדים. דיברנו על סטיגמות וסליחה מראש על מה שאני הולכת לומר. מהשיח עלה ששמאלנים הם אשכנזים טבעונים, ימנים הם ערסים מקובעים, ערבים הם פועלי בניין אלימים וחרדים הם אגואיסטים. בסוף השיחה המרצה שאל ״למי יש חבר ערבי? מי מכיר אדם חרדי? מי מדבר עם חברים שלו על שמאל וימין?״ כולם הסתכלו מסביב בשוק, כמעט אף אחד לא הרים את היד. כמעט אף תלמידה או תלמיד בכיתה לא מכירים אדם ערבי או חרדי וכמעט אף אחד לא מנהל דיונים פוליטים על אמת עם החברים והחברות שלו. ועדיין כמעט כולם הרגישו את הצורך לבטא את הסטיגמות המגעילות האלה, שהן תוצאה של תודעה שבנויה על רשתות חברתיות, תקשורת מהירה וחדשות. תוצאה של התבטאויות של הבחרי הציבור לפעמים חסרי אחריות, ותכלס הכל חוץ מהדעה והחוויה האישית של התלמידים. בעיניי לבתי הספר תפקיד קריטי בחשיפה שלנו התלמידים לאנשים ששונים מהם, ולהיכרות אמיתית ונטולת סטיגמות. בין אם זה כפינה בשיעורי חינוך, בין אם זה פיזית מפגשים בין בתי ספר ממגזרים שונים ובין אם זה הרצאות וסדנאות או כל דבר אחר. והדבר השלישי הוא פיקוח על אלימות בדגש על השיח האלים. השיח האלים שהפך למפלצת עוד בתקופת הקורונה ומאז המפלצת הזאת רק גדלה יותר ויותר. כל הרשתות החברתיות והסביבה היומיומית שלנו הפכה קיצונית יותר ואלימה יותר. והמשבר החברתי ערכי במדינה רק לוקח הכל לקצה. אנחנו לא באמת מקשיבים, אנחנו רק עסוקים בלצעוק. ממש חזק. לפעמים גם בלי לשם לב איך מתנסחים. או מה אומרים ולמה. ביצוע שלושת הדברים האלה במקביל, שלושה מסלולים במקביל. יבטיח שבתי הספר יהוו סביבה בטוחה ואף יקנו לתלמידות ולתלמידים כלים, מיומנויות וערכים כמו הקשבה, כבוד הדדי וסובלנות שילוו אותנו גם מחוץ לבתי הספר ויבטיחו לנו חברה קצת יותר טובה ואולי אפילו מדינה טובה יותר בעתיד".

 

ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, ראש מרכז מנור מבית יוזמת המאה: תפקיד החינוך בעת משבר חברתי-ערכי

"השיעורים הכי חשובים בבית הספר מתנהלים בטווח – בשילוב בין האנשים, בהפסקות, בנקודות שבוחנות את הגבולות שלנו. והם אלה שבסופו של דבר מביאים אותנו בסוף 12 שנות לימוד לבגרות. אבל יש בחינת בגרות אחת שלא מסתיימת בכיתה יב' והיא הבחינה באזרחות – שנמשכת כל החיים. בשמונת החודשים האחרונים שני צדדים מתווכחים מי אוהב יותר את המדינה ואת הדמוקרטיה, ואיך נכון שתיראה המסגרת הריבונית של מדינת ישראל. אנחנו מתווכחים על המהות, ובעיניי זו משאת הנפש של כל מחנך במדינת ישראל. יש בו סיכון, אבל גם סיכוי לשיעור משמעותי. שיטת הלימוד שעלינו לדבוק בה היא ממלכתיות. ממלכתיות היא לא מערכת של נימוסים והליכות, או מילה נרדפת לניטרליות. ממלכתיות זה לא לתת יותר כסף לתלמידים בממלכתי-דתי מאשר לתלמידים בחינוך הממלכתי או הערבי. ממלכתיות היא לא להגדיר לכל מערכת החינוך מה הם התכנים וספרי הלימוד, ואז להקים מועצה נפרדת שתקבע את התכנים של הזרם הממלכתי-דתי. במהות, ממלכתיות מעמידה את הממלכה לפני המגזר. את הכללי לפני האינטרס הפרטי. ממלכתיות לא מניחה אחדות, אלא דווקא מחלוקת. היא נולדה בתפיסתו של בן גוריון כשראה את המחלוקות בעם. מי שנוהג בממלכתיות יודע שמחלוקת היא בלתי נמנעת, אבל רצויה. היא מחדדת עמדות ומאפשרת לנו לגלות את האמת. אנחנו לא צריכים לפחד ממחלוקות, אלא להכניס אותן אל הכיתות. מי שנוהג בממלכתיות לעולם לא ינהג בהדרה, הכפשה והסתה. לא להתייחס בכיתה למה שקורה מחוץ לכיתה היא פעילות חינוכית. אבל הפעולה החינוכית הלא נכונה. גם התעלמות, אדישות וטשטוש הם פעילויות חינוכיות, אך שגויות".

 

מרום שיף, יו"ר הנהגת ההורים הארצית:

"אני התחלתי בתקופה האחרונה להפסיק לקרוא למורים "מורים", ולקרוא להם "מחנכים ומחנכות", וזה כולל את כל אנשי ונשות החינוך. כי בעיניי זו המטרה המרכזית לשמה נולדו מוסדות החינוך. כששאלו אותי אם אני רוצה להגיע לכנס אמרתי שכמובן שכן וזו לא שאלה. אני חושב שיש לנו פה הזדמנות לשנות את מערכת החינוך. לשנות את החברה הישראלית. כן, אנחנו בקיטוב עמוק ובקרע עצום. אבל אם יש לנו סיכוי, אין דבר חשוב מזה. ההבנה שיש שונות, ויש חשיבות לשיח מכבד, ולהוביל למקומות הנכונים, זה תפקיד קריטי במערכת החינוך. כמובן שחייבים גם שקיפות כלפי ההורים, לא להפתיע אותם. ואני פונה אל ההורים – כשאנחנו אומרים שיח פתוח, הקשבה ודמוקרטיה, אל תצפו מהמחנכים לא להביע דעות. זה לא אפשרי. מוסד חינוכי בו מעוצת הזהות של ילדינו, הוא מוסד שמחנך להיות אזרחים משפיעים. הוא לא זירת מלחמה, הוא מקום בו מתעצבת זהות של אנשים חושבים, שמקשיבים לדעות אחרות ויודעים לדון בכבוד. ככה, לפחות בעיניים שלי, מחנכים להיות אזרחים טובים ומעורבים במדינה יהודית ודמוקרטית. ואני מבקש מכולנו, בואו ננצל את ההזדמנות וננהל דו שיח מכבד בתוך כל הדבר הזה".

עידית טבת, מנהלת בית הספר הניסויי בירושלים: אי הסכמות בחינוך

"אני נמצאת במערכת החינוך כבר 28 שנים, ואני חושבת שזו תהיה הקשה מכולם כשקיבלתי עליי את תפקיד הניהול אמרו לי שזה יהיה תפקיד קשה. בימים אלה אני מרגישה הרבה יותר בדידות, במיוחד לאור הדילמות שניצבות לפתחנו כמענה למה שקורה בחברה ובמדינה. שהרי זה תפקידנו. זה תפקידנו? היום הכל שאלה. אז עשיתי סקר בין כמה צוותי חינוך בירושלים ובדקתי כמה מהם חושבים שזה תפקידנו. שמחתי לגלות שרק 12% בחינוך הממלכתי חושבים שזה לא תפקדינו. כל השאר חושבים שבהחלט יש מקום. אבל כשבדקתי כמה מהם חוששים, גליתי ש-40% חששים לדבר בכיתה. ולשאלות ממה הם חוששים הם ענו בערך שווה בשווה – 30% חוששים מעימות בכיתה. אחרים חששו מעימות בין המורות והמורים. השאר פשוט פחדו. לכן, כשאני אומרת שעלינו לבוא ולעשות, עלינו לקחת שהרבה מאוד – חוששים. בירושלים, רבים מצוותי ההוראה אינם משתייכים לחינוך הממלכתי. ובשנים האחרונות גם רבים מאלה שבממלכתי אינם עוד בדעה אחד. אבל, אין לי כמעט שותפים, ולכן אני מתרגשת להיות פה ולפגוש ושותפים ושותפות להובלה של סט הערכים של החינוך ההומניסטי, הליברלי, החופשי והשוויוני. את המנהלות והמנהלים החברים שלי, אני לא רואה בשיח של איך להגיב, איך לחנך, סביר להניח שלא אראה אותם בהפגנות או תולים את מגילת העצמאות והם לא יגידו את המילה "דמוקרטיה", שהפכה גם היא למילה מסוכנת. ולכן זה כנס חירום. כי אי אפשר שאנחנו אנשי החינוך נפחד לדבר. החברה הישראלית כולה עומדת בסכנה. כי כבר יש הבדלי בין, דת, גזע ומוצא, והם הופכים להרגלים, ובהמשך הם יהפכו לחוקים. אנחנו פה כדי לשנות את הדבר הזה, ברחובות, ויותר מזה, בכיתות. עד היום חינכנו כשברורה לנו המטרה. היום, יש תחושה שלחלק מהערכים כבר אין לגיטימציה והם מוקאים ע"י מי ששלח אותנו לחנך. אנחנו נמצאים מול הורים ותלמידים שדעותיהם מגוונות, וצוותי חינוך שאמורים להיכנס לכיתות כאשר לחלקם ברורה המטרה והדרך אך הם פוחדים, ולחלקם גם המטרה לא ברורה. נאמרות לנו גם אמירות מכווינות – שאיננו יכולים לעסוק בפוליטיקה כי אין לנו מנדט לזה. האם אפשר בכלל לנתק חינוך מפוליטיקה? אמרו לנו שאסור לנו להביע דעות פוליטיות כי אנחנו משפיעים על התלמידים, אבל מי הוא מורה לחיים אם לא אדם שמשפיע על התלמידים? וכאן אני שואלת, ומתכוונת לשוחח עם ההורים – אנחנו חייבים לעצמנו את התשובות לשאלות שהן בבסיס ערכיות. האם אנחנו יכולים לאזן בין קבלת האחר לשנאת האחר? בין שוויון זכויות לבין אי שוויון זכויות? האם אפשר לאזן בין הדרת נשים לקבלה אל האחר? בין סביר ללא סביר? בין חוסר הומניות ואלימות וגזענות, לבין הומניות? לדעתי כשנענה על השאלות האלה נוכל למצוא את הדרך אל הלב של כולם".

 

 

הבוקר, 21.8, התקיים כנס חירום ארצי בתיכון חדש ע"ש רבין, בהובלת שירלי רימון ברכה, ראש מינהל החינוך בעיריית ת"א-יפו, וד"ר מיכל טביביאן מזרחי, ראש מרכז מנור מבית יוזמת המאה. הכנס דן באתגרי פתיחת שנת הלימודים בשבוע הבא, לאור המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהציפו את החברה הישראלית בשבעת החודשים האחרונים. בין הדברים שנאמרו בפתיחה: "החברה היא הבבואה של החינוך, והחינוך הוא הבבואה של החברה. את הקיטוב ושנאת החינם שנפערו בקרבנו חייבים לעקור. זה פוגש את התלמידים והתלמידות שלנו בכל היבט בחייהם, ולא מאפשר להם לחוות בנחת את התקופה הנהדרת הזו בחיים. את התופת הזו אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. צריך להניח אותה באומץ על השולחן ולאפשר דיון, ויכוח, שיח אמיתי. זו חובתנו וזו העשייה החינוכית הסיזיפית היומיומית".

קרדיט: גיא יחיאלי. בכנס היו כ-600 אנשי ונשות חינוך מכל הארץ