חדשות

 

 דברי נשיא המדינה בטקס האזכרה הממלכתי לזכר חללי צה"ל שנפלו במלחמה

בשעה הזו ליבנו עם עשרות הפצועים והנפגעים באירוע הקשה ליד מחנה גלילות, נתפלל ונייחל לרפואתם השלמה והמהירה ונשלח חיזוק להם ולמשפחותיהם.

מכובדי. כבר שנה שלמה שחיינו מתנהלים בתוך אבל מתמשך וכבד, על בנותינו ובנינו שנפלו חלל במערכה; על הפנים, הקולות והשמות; על עולמות שלמים שחרבו. שנה, שנה שלמה – מאז אותו יום ארור – שבעה באוקטובר – שמחת תורה, בו קם עלינו להשמידנו אויב אכזר ורצחני, במתקפה שכל כולה פשעים ברבריים נגד האנושות. מאות רבות של חללים גבתה וגובה מאיתנו המערכה הזאת, אלפי משפחות שכולות; אבל לכל אחד מאיתנו, כך אני מרגיש, יש כמה רגעים מטלטלים, אפילו מרסקים, שהוא נושא איתו מהשנה החולפת, שנחקקו בליבו, שלעולם לא יימחו. גם לי.

סביב מיטתו של סרן רועי נהרי - מפקד מחלקה בגדוד 202 בצנחנים, עלם חמודות, יפה תואר, רק בן 23, ממושב אורה - עמדו הוריו ואחיו, והקיפו אותו - כמו הילה. מיכל ואני הגענו באותו היום לסורוקה, יומיים בלבד אחרי פרוץ המתקפה הרצחנית של חמאס. ובתוך הלם הכאב, כשבנם הגיבור, האהוב, תלוי בין חיים ומוות איריס ורונן היקרים, הוריו של רועי, ביקשו מאיתנו להיות יחד איתם ליד מיטתו, ברגע הכי אינטימי, הכי נורא שלהם כמשפחה - רגע הפרידה שלהם מרועי אהובם. הם סיפרו לנו שכשהחלה המתקפה בשבעה באוקטובר, רועי דהר דרומה בלי לחשוב פעמיים, יחד עם הצוות שלו. הם הצילו נפשות רבות, בקרב גבורה בקיבוץ כפר עזה, עד שלדאבון הלב - רועי נפצע באורח אנוש.

מוזר להשתמש במילה הזו, אבל במובן מסוים, זכינו – מיכל ואני – להיות שם איתם, עם משפחת נהרי, במעמד הנורא והקדוש הזה. ראינו הורים, ברגעי השבר הכאובים ביותר עומדים שבורי לב וזקופי גו. ראינו את רותם ועומר נושאים את עיניהם אל אחיהם, בצירוף הבלתי אפשרי של יגון וגאווה. ראינו את בר, אחיו התאום של רועי, החצי השני שלו, גם הוא קצין בצנחנים, שוכב עליו, אוחז בו וממרר בבכי, ממאן להיפרד; והלב שלנו נשבר יחד איתו. כי איך באמת אפשר להיפרד?! איך אפשר?! מי כמוכן יודע, משפחות יקרות - איך אפשר להיפרד??

בשנה החולפת פגשנו אלפי בנות ובני משפחות שכולות. של אזרחיות ואזרחים ושל נשות ואנשי ביטחון – מצה"ל, מהמשטרה, משב"כ, מכיתות הכוננות השונות, ומכל כוחות הביטחון וביטחון הפנים, מכל רחבי הארץ. את שסיפרתי כעת על רועי וגבורתו – ראינו שוב ושוב, שמענו שוב ושוב, מכן – משפחות אהובות, בכל אתר ואתר. על גבורתם ויופים של היקרים והאהובים שלכן - פניו המפעימות ביותר של הפסיפס הישראלי, יהודים ודרוזים, נוצרים ומוסלמים, משלל השקפות ואורחות חיים - שביקשו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, במסירות, בנחישות, בתחושת שליחות שאין שנייה לה; ונפלו על משמרתם באותו יום נורא, ובמלחמה שפרצה בעקבותיו – בדרום, בצפון, ביהודה ושומרון, ובכל חבלי מולדתנו.

הייתי רוצה, בכל ליבי, לדבר כאן – במקום הקדוש הזה – על כל אחד ואחת מהם. אך הם רבים עד כאב, רבים מדי; וכולם כולם בליבי. בליבנו. בכל אחד מהמפגשים המפעימים והכואבים אתכם, גם בימים האחרונים ממש, הרגשתי במלוא העוצמה - גאווה מהולה בכאב עצום: על אחי, על אחיותיי, ועל העם המופלא הזה – העם שלנו.

לפני שלושה שבועות, בשבעה באוקטובר, יצאנו, מיכל ואני למסע ביישובי ומוצבי הנגב המערבי. במקומות הרבים בהם נלחמו, נרצחו ונפלו באותו יום נורא. במקומות עליהם הגנו, ומהם יצאו לקשים שבקרבות. זה היה מסע של התייחדות ואבל. מסע של יגון ושל זיכרון. וגם – מסע של תקווה. בכל מקום כזה: בכל מקום בו הדלקנו נר והתייחדנו עם זכר הנופלים והנרצחים; בכל מקום ששמענו עוד סיפור גבורה; בכל פעם שראינו התחלות חדשות, שעולות מתוך ההריסות; בכל פעם שכזו, משפחות יקרות, חשבתי עליכן. חשבתי שזה בזכות האהובות והאהובים שלכן. בזכות המחיר הכבד מכל - שאתן, כולכן, שילמתן. אני עומד בפניכן היום כנשיא מדינת ישראל, ויודע שאין מילים שיוכלו לרפא את העולם שחרב; ובכל זאת – אני מביט אל עומק עיניכן הנוגות והכואבות, ובשם עם שלם ומדינה שלמה – מרכין את ראשי ומודה לכן ביראה ובכבוד על קורבנכן היקר. אני מתפלל שעוד תדעו מזור ונחמה, ושעוד יגיעו גם רגעים של שמחה.

מכובדי. עלינו לעשות הכל כדי להיות ראויים – לגבורה, להקרבה ולמחיר הנורא; ובעיקר: עלינו לחזור ולשנן היטב את הערכים שלנו, ובליבם הערבות ההדדית: כל ישראל ערבים זה לזה. אנחנו רואים במערכה הזאת, גם בימים אלו ממש, את הערבות הישראלית המפעימה במלוא עוצמתה. אנחנו רואים דור מופלא, היסטורי, מכונן, שעליו נאמר "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"; טובי בנותינו ובנינו – בסדיר ובמילואים – מכל כוחות הביטחון, אשר נלחמים בגבורה ובעוז – יחד – בגזרות קרובות ורחוקות - ומביאים הישגים כבירים. אנחנו רואים אנשים שהשאירו הכל מאחור – הכל – ויצאו להילחם על הבית של כולנו. אנחנו רואים משפחות וקהילות בעורף שרתומות ועומדות באתגרים עצומים; ורוח התנדבות ישראלית שאין שנייה לה. הערבות הזאת חייבת לעמוד לנגד עינינו.

עדיין ניצבת בפנינו המשימה הקריטית, העליונה - להשיב בדחיפות את החטופות והחטופים מיד המרצחים. חיסולו של רב המרצחים סינוואר וצוררים נוספים; והלחימה המרשימה של צה"ל וכוחות הביטחון יצרו לנו חלון הזדמנויות שאסור לנו להחמיץ. עלינו לפעול בכל כוחנו – בכל כוחנו, ובכל דרך – בנחישות, ביצירתיות ובתעוזה, ולהביא לשחרור החטופות והחטופים. רבים מהנופלים ציינו את המשימה הזאת כשליחותם העליונה; רבים כל כך לחמו ולוחמים כשתמונות החטופים באפודיהם; רבים כל כך עדיין עושים זאת – בעורף וגם בחזית, ביבשה, באוויר ובים. קול דמי אחינו זועקים אלינו. הצלתם היא צו עליון ומחייב, שבלעדיו לא נהיה שלמים כעם וכמדינה.

אחיותיי ואחיי, גם אמש, גם מאוחר יותר היום, מתקיימות בהר הקדוש הזה עוד הלוויות, כואבות, שוברות לב. הימים האחרונים שבו והזכירו לנו את מחירה הכבד והכואב של המלחמה; משפחות רבות כל כך התווספו למעגל השכול – מוכה היגון והאבל, והלב של העם כולו נשבר שוב ושוב. אך גם כשהמערכה קשה וממושכת, דבר אחד ברור: הדרך היחידה לצלוח את הימים הקשים האלה היא יחד, תוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך.

זה נוגע למחויבות שלנו לשקם ולהשיב לבתיהן - בהשקט ובביטחה - את כלל המשפחות והקהילות העקורות. זה נוגע לחובתנו לעמוד לצד הפצועים בגוף ובנפש – עשרות רבות מהם מהימים האחרונים – ולתמוך בהם בכל דרך, בהתמודדות שלהם עם אתגרים מורכבים וקשים ביותר. זה נוגע להכרח לחזק ולתת גיבוי ותמיכה ללוחמי צה"ל, המשטרה, שב"כ, המוסד וכלל כוחות הביטחון וביטחון הפנים ומפקדיהם - בסדיר ובמילואים; למשפחותיהם; ולאנשי ארגוני החירום וההצלה. "השם ישמור צאתם ובואם מעתה ועד עולם". וזה נוגע, מכובדי, לביסוס האחווה והשותפות הישראלית. זה צו הנצח שחייב לעמוד לנגד עינינו, למען הנופלים - "שבחייהם ובמותם לא נפרדו" – ולמעננו. יהי זכרם ברוך, וחקוק על לב העם לדור דור.

קרדיט צילום: מעיין טואף/ לע"מ.