ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יעקב ליצמן השתתפו בטקס הסבת שמו של המרכז הרפואי אסף הרופא על שמו של יצחק שמיר ז"ל ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.
מאת :שולמית אטיאס -shulamit.atias@gmail.com
משרד ראש הממשלה- המועצה הציבורית להנצחת זכרם ופועלם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, משרד הבריאות ומשרד האוצר החליטו להסב את שם המרכז הרפואי אסף הרופא ע"ש יצחק שמיר ז"ל.
לפני הטקס סייר רה"מ נתניהו יחד עם שר הבריאות ליצמן באגף החדש בבית החולים, המרכז לרפואה היברבארית (תא לחץ) ע"ש סמי סגול. זהו תא הלחץ מהגדולים בעולם והמוביל בתחומו.
מנהל בית החולים ד"ר בני דוידזון הסביר כי ניתן לטפל בזמן נתון אחד בכ- 40 מטופלים יחד.
וכיום מטפל בית החולים בכ- 150 מטופלים ביום.
דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס:
אנחנו מדברים הרבה זמן על הנצחתו של יצחק שמיר על ידי קריאת בית החולים הזה בשמו, ואני שמח שביום הזה אנחנו מבצעים את זה סוף סוף.
אני התחלתי את היום לפני כחצי שעה בביקור מטלטל בתא לחץ. אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בתא לחץ, אבל גיליתי שתא הלחץ הזה מסוגל להיטיב עם תאי המוח שלנו, ולטכנולוגיה חדשה של ד"ר פרופ' אפרתי, ואני חושב שהדבר הזה ראוי לבחינה וזה משקף את העובדה שיש פה חדשנות גדולה ועוצמה, והחדשנות הגדולה הזאת היא כמובן כוח רב למדינת ישראל והחברה בישראל והעתיד שלמדינת ישראל. החדשנות הזאת היא עוצמתית מאוד, אבל היא יושבת על תשתית של שמרנות והדברים העיקריים שאינם משתנים בחיים, והם בסופו של דבר הסלע האיתן שעליו אנחנו יושבים.
אני אספר לכם שלפני כמה שנים, כשאבי ז"ל עדיין היה חי, וכך גם חמי - יחד הם כיסו בערך 200 שנים ביניהם - באו הנכדים, בניי, והראו לסבא ולסבא מכשיר שאתם מכירים אותו, כל אחד מכם נושא בו, "הנה נאמר שמע ישראל" - הם תרגמו לו את זה לקוריאנית - מיידית, אחר כך נכנסו למפות וביקרו במקומות בליטא ובאירופה שהמשפחות יצאו מהם. והסבים, שהיו אנשים חכמים, מלומדים, אמרו: "זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר".
אני חשבתי לרגע, זה מעניין מאוד אבל העיקר זה העיקר – זה יצחק שמיר. אנחנו מנציחים היום מנהיג חשוב ורב פעלים שאף פעם לא שכח את העיקר. אני זכיתי לעבוד במחיצתו ולהתרשם מקרובמהמסירות שלו לעם ישראל, למדינת ישראל וכמובן גם לארץ ישראל. אני חושב שההיסטוריה בפרספקטיבה נוטה חסד ליצחק שמיר, כי ככל חולף הזמן מאז שירד מכס ההנהגה הציבורית, וככל שעוברות השנים מאז נפרדנו ממנו, אני חושב שפועלו מקבל את המשקל הראוי בתולדות ישראל המתחדשת. אני מדגיש את ההתחדשות, זה דבר חיוני, אבל אני אומר: הבסיס האיתן שעליו הוא עמד - בלי שורשים אין ענפים.
אני מבקש להתמקד בממד אחד שבלט אצל שמיר בראשית דרכו ועד אחריתה, וזה הרצון להבטיח את חירות האומה. זה עלה כאן בצורהמאוד ברורה מהדברים שראיתם. אנחנו נמצאים בפני חג החירות וגאוותנו בכך שעמנו הניף את דגל החירות עוד לפני אלפי שנים, בשחר ימיה של האנושות.
שמיר היה לוחם חירות במלוא מובן המלה. הוא היה עד למצוקת היהודים בגולה שהגיעה לשיאה בשנות השואה, בה נספו בנימשפחתו. אינני חושב שהטראומה האישית שלו הייתה, כפי נוטים לומר, הדבר היחיד או העיקרי שטלטל אותו. בוודאי הייתה לזה השפעה גדולה מאוד, אנחנו שמענו אותו מדבר על כך לא מעט, לפעמים בפרטיות, לפעמים, מעת לעת, כמעט אף פעם לא, אבל מעת לעת כשהדבר גלש גם לאירועים ציבוריים. אבל אני חושב שהוא הבין את המצב האיום שפקד את עמנו כשהוא היה נטול שום יכולת הגנה מול הכוחות שבאו להכחידו.
אני חושב ששמיר שילב את ההתנסות האישית עם ההתנסות הלאומית האיומה הזאת, ומצא נתיב ברגש הציוני שפיעם בו באמצעות תורת ז'בוטינסקי. גילוי כוח ההתנגדות, הפעלת כוח ההתנגדות וסילוק השלטון הזר מהמולדת, המאבק להקים בהמדינה ריבונית גאה וחזקה - השאיפה הזו הדריכה אותו, הדריכה את לוחמי המחתרות, ואת שמיר בתוכם, בשנות המאבק לעצמאות.מחתרת לח"י אומנם הייתה קטנה מאוד, אבל פעולותיה חוללו הד גדול, ושמיר היה בין מובילי הלח"י לאחר הירצחו של יאיר שטרן, שכפי שאנחנו נוכחנו, היה משורר גדול ואישיות גדולה.
הוא עזר לשקם את המחתרת, הרחיב את פעולתה עד שהושגה הקוממיות. הוא כמובן גם שילם במחיר אישי ורבים מחבריו. הוא נכלא בידי הבריטים, תחילה פה בארץ ואחר כך באפריקה, ושם שאיפת החירות לא נתנה לו מנוח והוא ברח פעמיים, והנה מה שהוא כתב בגלות אריתריאה ב-1946 לרעייתו הנאמנה שולמית, שהייתה חדורה באותה 'שטיפה', באותה רוח: "אברך את שנינו", כתב, "אתמשפחתנו במלה אחת של קדושה בין דם לבנו ובתמצית נפשנו. חירות, במילה זאת", כך כתב, "גלום הכל".
מנהיגים מסוגו של שמיר אינם נחים על זרי הדפנה כשתקוותםמתגשמת. לכן עבורו הקמת המדינה לא הייתה סוף פסוק, אלא רק תחילת הדרך. שמיר הבין שהמשמעות העמוקה של חירות ישראל היא היכולת המתמשכת לקחת את גורלנו בידינו, להדוף איומים וסכנות, לבסס ולפתח את המדינה מכל בחינה שהיא. וזה מה שהדריך אותו במוסד ובהמשך דרכו כנבחר ציבור שהצטרף, איך לא, לתנועת החירות.
כששמיר התמנה לראש הממשלה במקום מנחם בגין, היו אולי מי שראו זאת כעניין זמני, אבל שמיר הוכיח שהוא ראוי להנהגת המדינה בזכות עצמו. הוא היה איש של עקרונות מוצקים, לאומימאוד, שהאמין בכל לבו בצדקת הדרך הציונית. הייתה לו משמעת עצמית יוצאת דופן, גם יכולת איפוק מרשימה, בחיים הציבוריים זקוקים לזה, הייתה לו נחישות של פלדה, בהנהגה צריך נחישות גדולה מאוד, נחישות כזאת - ואלה הוכיחו את עצמם בהזדמנויות רבות, למשל במלחמת המפרץ.
אבל אני חושב שהישגיו של שמיר מדברים בהרבה תחומים בעד עצמם והשפעתם נותרה עמנו – בהתיישבות, בחיזוק כוחנו הביטחוני, בקידום המשק, בקליטת עלייה. אינני בטוח שנושא קליטת עלייה, חלקו של שמיר – אני אומר את זה בכל פעם שאנימדבר ומזכיר את פועלו – לשמיר היה חלק היסטורי בקליטת העלייה. הוא הזדהה עמוקות עם מאבקם לחירות של יהודי ברית המועצות, וכשמסך הברזל נפתח לרווחה הוא חש סיפוק עצום, פה ושם הוא אפילו הרשה לעצמו להזיל דמעה בפומבי, זה אירוע ייחודי עבור שמיר. אבל הוא נאלץ לפעול ברגע מסוים, כשארצות הברית החליטה, ידידינו הטובים ביותר, תחת ממשל רייגן, עם מזכיר המדינה שולץ, שלא היה מזכיר מדינה ידידותי יותר ממנו, אוהב ישראל אמיתי, אבל לתפיסתו, העולים מרוסיה היו צריכים לקבל את הזכות לבוא תחילה לארצות הברית ואחר כך יחליטו לאן ירצו - ושמיר נאבק בזה. הוא ניהל מאבק תקיף להגעת המוני העולים ישירות ארצה. הוא לא רצה אותם בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה, אלא פה איתנו. כמובן הם יכולים היו ללכת מכאן, אבל זו המולדת שלהם – ישוחררו תחילה למולדת, מכאן יחליטו לאן, מה יעשו בהמשך דרכם, והרוב כמובן נשאר כאן.
העיקשות של שמיר ניצחה במקרה הזה, ומיליון עולים מחבר המדינות בנו את ביתם בארץ ואליהם הצטרפו רבבות יהודי אתיופיה, ששמיר פעל במסירות גם למענם. אני מדגיש את זה משום שאני חושב שההיסטוריה של מדינת ישראל וההיסטוריה של הציונות הייתה נראית אחרת לגמרי – פחות איתנה, פחות מבטיחה – אלמלא העמידה הזאת שלו בצומת, ברגע הזה, באותה איתנות שהוא עמד בה.
בוועידת השלום במדריד ב-1991, אני שוב נוכחתי בעוצמת מנהיגותו וראיתי אותו מגן בנחרצות על עמדותינו ועל האינטרסים הלאומיים שלנו אל מול נציגי העולם, אל מול נציגים ערבים. כך הוא עשה גם אז, באותה תקופה במגעיו עם בכירי הממשל האמריקני של אותה עת. אני חושב ששמיר, מול אתגרי אותה תקופה, ניווט את דרכה של ישראל בחוכמה, בשיקול דעת ובאחריות. אני חייב לומר שכהמשך לדרכו אנו שוקדים כל הזמן על ביסוס עוצמתנו. כי העוצמות שלנו הן המפתח להבטחת קיומנו, חירותנו ועתידנו, בעולם משתנה, באזור הפכפך.
הטיפוח של העוצמה הכלכלית והטכנולוגית שלנו, הצבאית והמודיעינית שלנו, היא שנותנת לנו את הכוח לפתח עוצמה מדינית ופריחה מדינית שלא הייתה כדוגמתה מאז הקמת המדינה. אני חושב שבסופו של דבר הם מבטיחים את היכולת להגיע לשלום עם יתרת שכנינו, כי שלום לא עושים עם החלש והוא גם לא מחזיק דקה אם אין לך את העוצמה לקיים אותו.
ישראל היא מדינה חזקה, מתקדמת, משגשגת, והחדשנות הישראלית תורמת תרומה עצומה לעולם. אחד התחומים הגדולים שבהם זה קורה הוא תחום הבריאות והרפואה. יצא לי לדבר עכשיו עם מנהיג סין, שי ג'ינפינג, על ההתפתחות של הרפואה הדיגיטלית שהולכת ומתפתחת, אולי אנשים לא מכירים את זה, אולי כאןמכירים את זה, כשם שלא הכירו את ההתפתחות הכבירה בתעשיית הרכב הישראלית – אם כך אפשר לקרוא לזה – ופתאום גילו את זה בבת אחת, כך מתפתחת כאן תעשיית בריאות דיגיטלית, חדשנית, שיש בכוחה להיטיב עם כלל האנושות.
כאן בבית החולים אסף הרופא, כפי שאמרתי בתחילת דבריי, שיישאמהיום את שמו של יצחק שמיר, מתבצעת עבודה מעניינת מאוד. זהומרכז רפואי איכותי, מוביל, שתמיד היה קרוב לליבם של בנימשפחת שמיר. ואני בטוח שקביעת שמו של יצחק שמיר זכרונו לברכה בבית החולים הזה, יתרום לרווחתו של בית החולים, ובית החולים ימשיך לשקף את הערכים הנעלים בהם דבק יצחק שמיר בכל חייו: חירות, אהבת העם ושירות למען הכלל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה